משנה זו כוללת שני חלקים נפרדים בשני נושאים שונים, ונעסוק בכל אחד מהם בפני עצמו. הנושא הראשון הוא מציאת פירות בדרך, ובו שתי שאלות: האם רשאי המוצא לשמור את הפירות לעצמו, ואם אמנם רשאי - האם עליו לעשרם קודם אכילתם, או שמא רשאי לאוכלם בדרך כמות שהם.
יסוד ההיתר - ייאוש בעלים:
ההיתר לשמור את המציאה תלוי בשאלה אם ניתן להניח בביטחון שהבעלים התייאשו מלקבלה בחזרה. אם סביר שהאבידה תושב לבעליה - למשל כאשר יש בה סימן, היינו סימן המוכיח בוודאות שהחפץ שלו - אין הבעלים מתייאשים, שהרי בכוחם להוכיח את בעלותם ולקבל את שלהם בחזרה. במקרה זה אין החפץ הפקר, הוא נשאר ברשות בעליו המקוריים, והמוצא אינו רשאי לשומרו.
מנגד, כאשר יש ייאוש - שניתן להניח בביטחון כי הבעלים המקוריים כבר נואשו מלקבל את אבידתם - נעשית האבידה מיד הפקר וללא בעלים, ולפיכך רשאי המוצא לשומרה לעצמו. או אז נותרת שאלה אחת בלבד: האם חייב לעשרה קודם אכילתה.
תאנים וקציעות שנמצאו בדרך:
המשנה עוסקת בשני מקרים:
"קציעות" - תאנים קצוצות המונחות להתייבש. אדם מצא קציעות בדרך, ואפילו סמוך ממש לשדה שהוא רשות היחיד ומונחות בו קציעות להתייבש.
תאנה טרייה - עץ תאנה נוטה ומשתלשל מעל הדרך, והמהלך בדרך מוצא תאנים אחדות ישירות מתחת לאותו עץ.
בשני המקרים רשאי המוצא לשמור את התאנים לעצמו, אף שסביר מאוד כי הקציעה באה מן השדה הסמוך שבו מייבשים קציעות דומות, וכי התאנה הטרייה נשרה מן העץ שמעליה. הטעם, כמבואר בברטנורא: התאנים רכות ורכרוכיות, ומשנופלות הן מאבדות במידת מה את צורתן, ואין בהן היכר ודאי שאכן באו מאותו עץ או מאותו שדה.
משום כך מוחזק שבעל עץ התאנה או בעל שדה הקציעות מתייאש ומאבד תקווה לקבל את שלו בחזרה. משנעשו הפירות הפקר, מותר למוצא לשומרם מצד הלכות גזל.
אמנם מבחינה טכנית היה מקום לחייב כאן במצוות השבת אבידה, שהרי ניתן להניח בסבירות גבוהה כי הקציעה שייכת לשדה הקציעות והתאנה לעץ הנוטה ישירות מעליה, שהם רכוש פרטי. אלא שמאחר שהמוצא מוצא לעצמו הצדקה, באומרו שאין הוכחה מוכרחת כי תאנה זו שייכת לאותם בעלים, סופו שישמור אותה לעצמו - ולפיכך ניתן להניח שהיה ייאוש, ושהפירות הפקר וללא בעלים.
ומאחר שכך, פטורים הם מן המעשרות: המוצא את התאנה או את הקציעה רשאי לאוכלה בדרך בלא לעשרה תחילה, שכן ההפקר פטור ממעשרות.
ראוי לציין: מאכל הפקר פטור ממעשרות רק אם נעשה הפקר לפני גמר מלאכה, קודם השלמת עיבודו של אותו פרי. אך אם כבר הגיע לגמר מלאכה, אפילו הכריז אדם במפורש שתבואתו הפקר - חייב המוצא לעשרה, שהרי כבר הגיעה לשלב המחייב במעשרות.
ובתאנים טריות שנשרו מן העץ ודאי שלא הגיעו לגמר מלאכה, שהרי נפלו בלא שנאספו. וכן בקציעות המונחות להתייבש: כל עוד לא נתייבשו לגמרי, ברור שלא הגיעו לגמר מלאכה. בכל אלו רשאי המוצא לשומרן מחמת הנחת הייאוש וההפקר, ופטור מהפרשת מעשרות, משום שהפקר הם.
"ובזית ובחרובים":
"וּבַזַּיִת וּבֶחָרוּבִים" - אם מצא את הפרי בדיוק מתחת לעץ הזית או לעץ החרוב, חייב להחזירו לבעליו המקוריים. מבאר הברטנורא: הזיתים והחרובים פירות קשים ומוצקים, וכשהם נופלים מן העץ אין צורתם משתנה, בניגוד לתאנה הטרייה. משום כך ניתן לזהות בבירור שהזיתים תואמים לזיתים שבעץ והחרובים לחרובים שבעץ, והרי זה כסימן. הבעלים אינם מתייאשים ואינם מוותרים על התקווה לקבל את שלהם, ולפיכך חייב המוצא להשיב להם את הפרי מחמת הלכות גזל, וודאי שאינו רשאי לאוכלו בלא לעשר, שהרי אין הוא שלו.
"מצא גרוגרות":
"מצא גרוגרות" - המוצא תאנים יבשות בדרך, ודאי שלא נשרו מן העץ, שהרי כבר מיובשות הן. אין בהן סימן או היכר המזהה אותן בבירור, ולפיכך רשאי לשומרן ולאוכלן. השאלה היא רק אם עליו לעשרן קודם אכילתן בדרך.
הדבר תלוי בשאלה אם הגיעו הגרוגרות לגמר מלאכה. כפי שלמדנו במשנה האחרונה שבפרק הראשון, גמר מלאכתן של גרוגרות הוא "משיידושו" - משנידושו ונדחסו ונלחצו יחד לתוך הכלי. גרוגרות יבשות שעדיין לא נדחסו בכלי לא הגיעו לגמר מלאכה. והמוצא גרוגרת בדרך - מי יודע אם באה מכלי שכבר נלחץ, או שמא קודם שהוכנסה לכלי לצורך לחיצה. אין איש יודע.
לפיכך קובעת המשנה שהולכים אחר הרוב:
"אם דרסו רוב בני אדם" - אם רוב האנשים כבר דרסו את דבליהם לתוך הכלים, "חייב" - חייב המוצא לעשר דבלה זו קודם שיאכלנה. (ויש לשים לב להבדל: ה"חייב" שנאמר בזית ובחרובים עניינו חובת השבה לבעלים, ואילו "חייב" זה עניינו שרשאי לשומרה, אלא שנדרש לעשרה.)
"ואם לאו" - אם רוב בני אדם עדיין לא דרסו את דבליהם לתוך הכלים, ניתן להניח שדבלה זו באה מן הרוב שלא נגמרה מלאכתו, "פטור" - פטורה מהפרשת מעשרות קודם אכילה, שהרי הולכים אחר הרוב, והרוב לא הגיע לגמר מלאכה, ונמצא שמצאה קודם גמר מלאכה.
"מצא פלחי דבילה":
"מצא פלחי דבילה" - חתיכות של עוגת תאנים. כפי שלמדנו בפרק הראשון (במשנה השישית, ואולי למעשה במשנה השמינית), דחיסת התאנים לתוך עוגה היא השלב האחרון: משנדחסו לעוגה הרי הן גמורות ומוכנות לאכילה - שוברים חתיכה מן העוגה ואוכלים אותה תוך כדי הליכה, ואף מצפים אותה במיץ כדי להבריקה.
נמצא שהמוצא פלחי דבילה יודע בבירור שהגיעו לשלב גמר מלאכה. ואף שרשאי לשומרם, שהרי היה ייאוש ואין בהם סימן, מכל מקום חייב לעשרם קודם אכילה. וזהו לשון המשנה: "מצא פלחי דבילה, חייב, שידוע שהן בדבר גמור" - שפלחים אלו באים מפרי שהגיע לגמר מלאכה, שהרי כל עוגות התאנים הגיעו לגמר מלאכה.
החלק השני - האכלת חרובים לבהמות:
כאן מסתיים הנושא הראשון, ואנו עוברים לנושא חדש לגמרי - ולמעשה חוזרים לנושא שעסקנו בו במשנה הראשונה של פרק זה. שם למדנו על המביא תאנים לייבוש דרך חצרו: מאחר שהתאנים לא הגיעו לגמר מלאכה, משום שכוונתו לייבשן, רשאי כל אדם ליטול מהן ולאכול אפילו בחצר בלא לעשרן - כל אדם חוץ מבעל הבית עצמו. בעל הבית אינו רשאי לאכול מאותן תאנים, משום שנראה למתבונן כאילו הוא אוכל את תאנותיו בטבלן בלא לעשר, וקשה לומר שכוונתו לייבשן ולא לאוכלן בשעה שהוא אוכל מהן.
כעת ממשיכה המשנה באותו עניין ועוסקת בחרובין. אף את החרובים היו מייבשים כתאנים, ובעודם בתהליך הייבוש לא היה זה דבר יוצא דופן להאכילם לבהמותיו של אדם. השאלה היא, אפוא, האם רשאי הבעלים עצמו להוריד מן החרובים מגג הייבוש אל החצר ולהאכיל מהם את בהמותיו בחצר.
והמשנה משיבה שרשאי: "וחרובין, עד שלא כנסן" - כל עוד לא עשה מהם ערימה. כפי שלמדנו בפרק הראשון (במשנה השישית), גמר מלאכתם של חרובים הוא בייבושם ובכינוסם בערימה. כל עוד לא ערמם על גג הבניין לא הגיע לגמר מלאכה, והחרובים עדיין מתייבשים. לפיכך "מוריד מהם לבהמה" - רשאי ליטול מאותם חרובים מתייבשים ולהאכילם לבהמותיו אפילו בחצר, "ופטור" - אינו צריך לעשרם קודם שיאכילם לבהמותיו. שכן כל אחד רשאי לאכול מהם חוץ ממנו: בהמותיו רשאיות, והוא עצמו אינו רשאי.
ומדוע? "מפני שמחזיר את המותר" - מפני שלא הגיע לגמר מלאכה, ואין להתייחס אל חרובים אלו כאל קציר נפרד בפני עצמו. שהרי כל החרובים שאין בהמותיו אוכלות, אם הביא יותר מכפי הצורך, פשוט יחזיר את המותר ויעלה את הנותר אל הגג להמשך ייבוש. הדבר מוכיח שאין אלו קציר נפרד מן החרובים המתייבשים על הגג, אלא הכול קציר אחד גדול, והוא רק מאכיל מקצתו לבהמותיו. לפיכך רשאיות הבהמות לאכול אפילו בחצר מחרובים חצי מיובשים אלו בלא כל עישור, ואת הנותר יכול להחזיר אל הגג כדי שימשיך להתייבש.
ואגב, בדיוק כמו במשנה הראשונה: אם הוא עומד על הגג, אף הוא עצמו רשאי לאכול מחרובים אלו, שאינם נמצאים בחצרו, שהרי על הגג ניכר לכול כי הוא מייבש אותם, ולפיכך זו אכילת עראי ממאכל שעדיין לא הגיע לגמר מלאכה.