בחלק הקודם קבענו כי נקודת גמר המלאכה - השלב שבו הכנת האוכל מסתיימת, ומאותה שעה חלה חובת העישור אף באכילת עראי - תלויה בשאלה אם דרכו של אדם למכור את תוצרתו או להביאה לביתו לצריכה אישית. המביא לביתו לצריכה אישית - אין תוצרתו מגיעה לגמר מלאכה עד שתיכנס לבית. אולם המוליך את תוצרתו לשוק כדי למוכרה - גמר מלאכה חל עם סיום העיבוד הפיזי, אף על פי שעדיין לא הובילה מן השדה שבו נעשו הייצור וגמר המלאכה אל השוק שבו עתיד למוכרה.
הסברה בכך: משסיים החקלאי את עבודתו בשדה, הרי הוא מוכן למכור. אילו היה קונה מזדמן ובא אל השדה, היה החקלאי שמח למכור לו במקום, ואף מעדיף זאת על פני הטורח לגרור את התוצרת אל השוק. ההובלה אל השוק אינה אלא עניין של שיווק ומציאת קונה, אך מצד הייצור המלאכה גמורה.
סיוג המשנה: כוונה למכור במקום מסוים:
המשנה באה לסייג קביעה זו במקרה שבו החקלאי מתכוון במפורש שלא למכור את תוצרתו בשדה, משום שיש מקום מסוים שבו הוא מבקש למוכרה. כגון החקלאי הקוצר בגליל שבצפון ובכוונתו למכור ביהודה שבדרום, לפי שיודע כי ביהודה ובירושלים יעלה בידו מחיר טוב יותר. במקרה כזה, כשם שאצל המביא לצריכה אישית אין גמר מלאכה עד ההכנסה לבית, כך כאן אין גמר מלאכה עד שיגיע למקום שבו כיוון למכור דווקא.
ולכן אומרת המשנה: המוליך את תוצרתו מן הגליל שבצפון ליהודה שבדרום, או שהוא "עולה" לירושלים - ויש לשים לב שהלשון היא לשון עלייה, אף שהוא בא מן הצפון ופניו דרומה לירושלים, שהרי כל הליכה לירושלים עלייה היא - רשאי להמשיך ולאכול מתוצרת זו אכילת עראי כל זמן שהוא מוביל אותה אל המקום שבו הוא מתכוון למוכרה.
וכך הדין אף אם נמלך בדעתו באמצע הדרך: כשהוא מצוי בין יהודה לגליל, נמלך ומחליט שמוטב לו למכור בגליל וחוזר לאחוריו. מאחר שכוונתו למכור בגליל והוא הולך לשם ואינו מוכר כאן, עדיין לא חל גמר מלאכה. ראוי לציין כי ישנן גרסאות שונות בלשון המשנה: יש הגורסים "בחזרתו", ויש הגורסים "ביהודה" - כלומר שהתחיל ביהודה והולך צפונה לגליל. הדרך שבה ביארנו את הדברים היא כשיטת הברטנורא והבכור קדש.
השבת כגורם המחייב:
כפי שנראה שוב ושוב לאורך הפרק, ישנם דברים נוספים העשויים לחייב שגמר מלאכה יחול מבחינה רעיונית - כלומר שאי אפשר לאכול בלא לעשר - אף אם המעשה הפיזי הקלאסי של גמר מלאכה, מצד ההגעה הביתה או מצד סיום הייצור, כבר אירע. אחד מן הדברים הללו הוא השבת. כבר ראינו, ועוד נראה בהמשך, שהנכנס לשבת עם אוכלו - אין אותו אוכל נאכל בשבת אלא אם כן עושר, שכן השבת הופכת כל אכילה לאכילת קבע.
מכאן ממשיכה המשנה ודנה במקרה שבו החקלאי, המעביר את תוצרתו מן הגליל דרומה ליהודה, נצרך ללון במקום כלשהו על פני השבת. האם שבת מפסקת זו מחייבת כעת את כל התוצרת בהפרשת מעשרות אף לפני אכילת עראי?
לדעת רבי מאיר - "עד שמגיע למקום השביתה". משהגיע למקום שבו הוא שובת, אף על פי שהשבת עצמה טרם נכנסה, הרי הוא נמצא במקום שבו ילון לשבת, וזהו כמקום קבע המשמש תחליף להגעה הביתה או לשוק. שהרי אין עראי בשבת: השבת היא מקום הקבע האולטימטיבי והיעד האולטימטיבי. לפיכך, אומר רבי מאיר, מרגע הגיעו למקום שביתתו נאסרת אכילת אוכל זה עד שיפריש ממנו מעשר.
אולם אין ההלכה כרבי מאיר, אלא כתנא קמא: בכל הדרך שהחקלאי מוביל בה את תוצרתו אין חובה לעשר, ואפילו עוברת עליה שבת. ומובן שבשבת עצמה אין לאכול ממנה בלא לעשרה.
הרוכלים המחזרים בעיירות:
המשנה ממשיכה ודנה במקרה נוסף, שאינו בעת הובלת תוצרת אלא ברוכלים נודדים. בתקופת קדם הייתה ההובלה איטית וקשה, ובניגוד לימינו שבהם אדם הולך אל החנות, החנות הייתה מגיעה אליו: רוכלים היו מגיעים לעיר, מחזרים מדלת לדלת ומוכרים סחורות שונות.
ראוי לציין כי חז"ל גילו רגישות מיוחדת כלפי הרוכלים, לא במשנה זו אלא במקומות אחרים, כפי שראינו בעניין הגומל ובנוגע להימנעות ממראית עין של קנוניה והדדיות. במספר מקומות בגמרא מצינו שהציבור היה תלוי ברוכלים הללו, וחז"ל חששו שאם יקשו עליהם לא יבואו, ולא יימצא הבושם שהנשים זקוקות לו כדי להתחבב על בעליהן. הברטנורא מבאר אף הוא כי הרוכלים הללו מוכרים בשמים ודברים אחרים, כגון מסרקים, כדי שהנשים יתייפו בהם.
נמצא שהרוכלים הנודדים, שיש בכיסם תאנים שלא הופרשו מהן מעשרות, רשאים לאכול מהן אכילת עראי בעודם בדרך, שהרי אינם בביתם. השאלה היא מה דינם כאשר הם לנים בלילה במקום מסוים, שאינו ביתם ממש אלא מעין אכסניה המשמשת להם בית בנדודיהם.
אומרת המשנה: "הרוכלין המחזרין בעיירות - אוכלין עד שמגיעין למקום הלינה". הרוכל ההולך מעיר לעיר רשאי לאכול עד שיגיע למקום שבו הוא לן בלילה. אין מדובר בשבת אלא בלינה רגילה, ומרגע הגיעו לאותו מקום - הרי הוא כבית עבורו, ושוב אין הוא רשאי לאכול את התאנים שבכיסו, אף אכילת עראי, עד שיעשרן.
"רבי יהודה אומר: הבית הראשון הוא ביתו" - רבי יהודה מקדים את החיוב שלב אחד. הרוכלים מחזרים מדלת לדלת, ובכל דלת שהם דופקים עליה הם שואלים אף אם יוכלו ללון שם, בשכר או בחינם, במרתף או בכל מקום שיזדמן להם.
לפיכך, כאשר הם מגיעים לבית הראשון בעיר שבה הם מתכוונים ללון, עומדים הם לפרוק את חבילותיהם כדי למכור את סחורתם, ומקווים לישון באותו בית עצמו לאחר יום ארוך של סחיבה. ומאחר שכוונתם לפרוק ולא לארוז עוד, הרי הם מרגישים שהגיעו אל המנוחה, ודי בכך שייחשבו כמי שהגיעו לביתם. ואפילו אם לבסוף לא יוכלו להישאר באותו בית ראשון ויידרשו לעבור לבית אחר בצדה השני של העיר, אין הדבר משנה, לדעת רבי יהודה.
ואולם ההלכה אינה כרבי יהודה אלא כתנא קמא: אין החיוב חל עד שיגיעו לבית שבו הם לנים בפועל באותו לילה, ויהא ביתם הזמני אשר יהא. רק המקום שבו שוהים לבסוף בערב הוא הקובע, ומשם ואילך נכנס החיוב לתוקפו.