מעשרות פרק ה', משנה ג'. שתי המשניות הבאות עוסקות באיסור "לפני עיוור" - כפשוטו, הנחת מכשול לפני העיוור, וכלשון השאלה: הכשלת הזולת במקום שבו ידוע, או לפחות קיים חשד, שהוא עלול לעבור עבירה. המקרה שלפנינו הוא חשש למכירת תוצרת למי שאינו מעשר כראוי, ובכך להכשילו בעבירה.
כבר נקבע כי אסור למכור תוצרת בלא לעשרה תחילה, כפי שנידון במסכת דמאי ובמקומות נוספים. אולם משנתנו דנה במצב שבו הצמח עדיין מחובר לקרקע: האם יש לחשוש שעץ הלימון יוציא לימונים החייבים במעשר, והקונה לא יעשר אותם?
לשון המשנה:
"לא ימכור אדם את פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן על המעשרות" - אין למכור את הפירות בעודם מחוברים לעץ, משהגיעו לשלב עונת המעשרות, למי שאינו נאמן להפריש מעשרות כראוי, משום איסור לפני עיוור.
עונת המעשרות, כפי שנתבאר בפרק הראשון של המסכת, היא השלב שבו נחשבים הפירות ראויים לאכילה במידה מינימלית, ומאותה שעה ניתן לעשרם והמעשר חל. כלומר, זהו הרגע שבו מתחילים הפירות להיות אוכל לפי הגדרות ההלכה, ולדבר זה השלכות במקומות רבים.
לאחר עונת המעשרות: קיימים על העץ פירות שהתפתחו עד לשלב זה, ואם כן יש שם אוכל ממשי ולא אפשרות תיאורטית בלבד. ניתן להצביע על לימונים מסוימים שהקונה אינו עתיד לעשרם, ולפיכך אסורה המכירה למי שאינו נאמן על המעשרות.
לפני עונת המעשרות: אין על העץ אף לימון שעבר את סף החיוב במעשרות ושניתן להצביע עליו, ולפיכך מותר למכור לו את העץ ואין לחוש לאיסור לפני עיוור.
ומה בין זה לזה? הלוא עצי לימון סופם להוציא לימונים, ובמוקדם או במאוחר יגיעו הפירות לידי הקונה. ואכן, הקושיה במקומה עומדת. אלא שהחברה היהודית לא הייתה יכולה להתקיים במציאות שבה אין למכור פירות או עצים לאיש, ודבר זה היה גורם איבה רבה בין יהודים. משום כך הבחינו בין מצב שבו קיים פרי ממשי שניתן להצביע עליו, לבין מצב שבו אין עדיין פרי כזה.
דין זה נוהג אף בשנת השמיטה:
"ולא בשביעית למי שחשוד על השביעית" - אין למכור עץ למי שחשוד על הפרת הלכות שביעית, וזאת כשמדובר בתוצרת שפירותיה הגיעו לעונת המעשרות; קודם שלב זה, מותרת המכירה לכל אדם.
לפירות שביעית הגבלות משלהם: אין להגביל את הגישה אליהם, יש מועד אחרון שממנו חל חיוב הביעור, ואין לקוצרם באופן מסחרי. אך עצם אכילת פירות האילן שגדלו בשנת השמיטה אינה בעיה כלל, שהרי אין איסור ספיחין בפירות אילן, ואף מכירת עצים בשנת השמיטה מותרת. האיסור נוגע לעבודת הקרקע וכיוצא בה, כפי שנתבאר במסכת שביעית.
מאותו היגיון עצמו: החושש שאדם לא ישמור כהלכה את דיני השמיטה, לא ימכור לו פירות שיגביל את הגישה אליהם ולא יבערם כדין. אך כל עוד אין פירות על העץ, אין איסור לפני עיוור נכנס לתוקפו. וכל זה אמור דווקא במי שאינו נאמן; המוכר לאדם ירא שמיים רשאי למכור לו את העץ ופירותיו עליו ללא כל חשש, שהרי אין מקום לחשוד בו שיעבור עבירה.
ואם ביכרו מקצת הפירות:
מה הדין כאשר העצים בכללם טרם הגיעו לעונת המעשרות, אך מקצת הלימונים כבר עברו את הסף? האם פירות בודדים אלו אוסרים את כל המטע? המשנה משיבה שלא.
"ואם ביכר - נוטל את הבכורות ומוכר את השאר" - "ביכר" מלשון ביכורים, פירות שהבשילו מוקדם. קוטף המוכר את אותם פירות שהקדימו להבשיל, ומוכר את שאר העצים ופירותיהם עליהם. מאחר שאין הוא מוכר דבר שהגיע לעונת המעשרות, מותרת המכירה אף למי שאינו נאמן על המעשרות, וכן בשנת השמיטה למי שחשוד על השביעית.
לסיכום: משנה זו קובעת כי איסור לפני עיוור במכירת תוצרת מחוברת תלוי בשאלה אם הגיעו הפירות לעונת המעשרות. משהגיעו, אין למכור למי שאינו נאמן על המעשרות, וכן למי שחשוד על השביעית; קודם לכן, כשאין פרי ממשי שניתן להצביע עליו, מותרת המכירה, שאם לא כן לא הייתה החברה היהודית יכולה להתקיים ורבתה האיבה. ואם הקדימו מקצת הפירות והבשילו, נוטל את הבכורות ומוכר את השאר.
במשנה הבאה נמשיך לעסוק בעניין לפני עיוור במכירת תוצרת.