מעשרות, פרק ג', משנה ג'. לפנינו משנה נוספת, הדומה מאוד לקודמתה, ועניינה אדם השוכר פועל לעבוד במטע הזיתים שלו - אך לא לצורך מסיקה.
השוכר פועל בזיתים:
אילו היה הפועל נשכר למסוק את הזיתים, היה זכאי מן התורה לאכול מהם תוך כדי מלאכתו, ואכילה זו פטורה מהפרשת מעשרות. אך כאן מדובר בפועל שנשכר למלאכה אחרת סביב הזיתים; הברטנורא מציע שהוא עודר תחתיהם או מנכש תחתיהם. כך או כך, הוא עובד בשדה שבו הזיתים, אך אין המסיקה עצמה בכלל עבודתו.
לפיכך, אם התנה הפועל ואמר: "אני מסכים לעבוד אצלך בתנאי שבזמן העבודה מותר לי לקחת לעצמי מאותם זיתים" - הזיתים נעשים תמורת שכרו, ודינם כדין מקח. משום כך, קטיפה מן העץ נחשבת כמעין קציר קטן המחייב עישור קודם האכילה:
קוטף אחד אחד - פטור מחיובי המעשר, ומותר לו לאכול.
צירף שניים או יותר - חייב, ועליו לעשר את הזיתים קודם שיאכלם.
העושה מלאכה בבצלים:
הוא הדין בפועל שנשכר לנכש סביב הבצלים. אילו היה קוטף בצלים, היה מותר לו ליהנות מהם; אך כאן מדובר במלאכה נלווית בערוגת הבצלים בלבד. לפיכך, אם התנה הפועל שיעבוד בשדה הבצלים לנכש, בתנאי שיהא רשאי ליהנות מן הירק - הנבטים והעלים הירוקים היוצאים מן הבצלים - הרי זה כתמורת שכרו, ודינו כמקרה הקודם.
ומהו הצירוף באותם עלים ירוקים היוצאים מן הבצל?
מקרטם עלה עלה - תולש עלה ירוק אחד בכל פעם ואוכלו, ופטור מלעשר.
צירף שני עלים או יותר - חייב, שכן הצירוף הוא מעין קציר, ועליו לעשר קודם האכילה.
לסיכום: בשני המקרים, פועל שהתנה לאכול מן הפירות במלאכה שאינה מזכה אותו באכילה מן התורה - הפירות באים לידו בתורת תמורה ודינם כמקח. כל עוד הוא נוטל אחד אחד, או מקרטם עלה עלה, פטור מן המעשר; משצירף שניים או יותר, נעשה הדבר כקציר וחייב לעשר קודם שיאכל.