לפנינו משנה ג' בפרק ד' של מסכת מעשרות. המשניות הבאות עוסקות כולן בשאלה אחת: אדם הנוטל כמות קטנה של תוצרת מתוך אצווה שלא נגמרה מלאכתה, ועושה באותה כמות קטנה פעולה מסוימת - האם יכולה אותה כמות לקבל מעמד עצמאי של 'נגמרה מלאכתה', כתת-קבוצה מתוך השלם, ולהתחייב במעשר לפני האכילה אף שאין זו אלא אכילת עראי.
"הנוטל זית מן המעטן":
המשנה עוסקת באדם המוציא כמה זיתים מן המעטן. המעטן הוא הכלי שבו היו נותנים את הזיתים לאחר קטיפתם, כדי שיתחממו וירתחו במיצם שלהם, יתרככו ויתיישנו מעט, ובכך תיעשה הפקת השמן מהם קלה בהרבה. כל עוד הזיתים מונחים במעטן ועומדים לסחיטה, ודאי שלא נגמרה מלאכתם. השאלה היא מה דינם כשמוציאים מהם כמות קטנה החוצה.
על כך אומרת המשנה: "טובל אחד אחד במלח ואוכל" - רשאי הוא ליטול אותם אחד אחד, לטבול כל אחד במלח ולאוכלו, וזו אכילת עראי המותרת. ראוי לדייק: מדובר בטבילה של זית אחד בכל פעם לצורך אכילה מיידית, ולא בהמלחה שנועדה לייבוש הזיתים ולכבישתם, שהיא מלאכה גמורה.
ומוסיפה המשנה: "אם מלח ונתן לפניו - חייב". כאשר אדם מולח כמה זיתים בזה אחר זה ומניחם לפניו לאכילה מאוחרת יותר, נמצא שיצר לעצמו מנה קטנה העומדת בפני עצמה. מנה זו אינה מיועדת עוד לסחיטת שמן, אלא לאכילה, ובכך הגיעה לגמר מלאכתה.
יסוד הדבר דומה להלכות הסעודה שלמדנו קודם לכן, שעניינן צירוף וצבירה של כמה פריטים יחד: מרגע שמונחים לפניו יותר מזית אחד מלוח, שוב אין זו אכילה מן היד אל הפה, וחלה חובת עישור לפני האכילה.
שיטת רבי אליעזר:
רבי אליעזר מוסיף שיקול נוסף, המבוסס על השאלה אם בכוונת הנוטל להחזיר את הנותר אל המעטן. אדם טמא הנוטל זיתים ממעטן שתכולתו טהורה, לעולם לא יחזיר את הנותר בידו אל המעטן, שכן בכך יטמא את כל הכמות הגדולה. מאחר שאין בדעתו להחזירם, הרי הכמות שנטל היא מנה נפרדת שאין ממנה חזרה, ולפיכך התחייבה במעשר מיד.
"מן המעטן הטהור - חייב" - הנוטל ממעטן טהור והוא עצמו טמא, הכמות שהוציא חייבת בעישור מיד, שהרי לא יעלה על דעתו להחזירה.
"ומן הטמא - פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר" - הנוטל ממעטן שתכולתו טמאה, הכמות הקטנה פטורה, שכן אם לא יאכל את כל מה שנטל בחופנו, יחזיר את הנותר אל המעטן ברצון.
אולם אין הלכה כרבי אליעזר, אלא כסתם המשנה, כדעת תנא קמא. כלומר, אין אנו מתחשבים בשיקול ההחזרה כלל: כל עוד אין האדם צובר לפניו כמה זיתים מלוחים, נחשבת נטילת מלוא היד אכילת עראי, ומותר לאכול ממנה בלא לעשר.