מסכת מעשרות, פרק ד', משנה ד' - חלק שני. בחלק זה נעסוק בכוחה של השבת לקבוע את החיוב בהפרשת מעשרות.
"תינוקות שטמנו תאנים לשבת":
המילה "תינוק" בלשון המשנה אינה כמשמעה בעברית המודרנית, שבה היא מורה על ילד רך; בלשון חכמים "תינוק" הוא ילד שעדיין לא הגיע לגיל מצוות - כבן שמונה או כבן עשר. המשנה עוסקת אפוא בילדים שהצניעו תאנים והניחון בצד מתוך כוונה לשומרן לצורך השבת.
הנחה זו כשלעצמה אינה מונעת מהם להקדים ולאוכלן קודם השבת, ואף על פי כן מלמדת המשנה: "ושכחו לעשרן - לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו". משהופרשו התאנים לצורך השבת ולא עישרו אותן לפניה, אין הן נאכלות אף במוצאי שבת עד שיעשרו אותן.
נבהיר את הדברים: קודם השבת, כל עוד לא עברה עליהן שבת, אין חובה לעשרן, ומותר להקדים ולאכול מהן אכילת עראי ללא הפרשה. אך מאחר שהוקצו לשבת, עם כניסת השבת הרי הן שייכות לשבת.
בשבת עצמה אי אפשר לאוכלן, שכן מי שלא עישר את מאכליו קודם השבת אסור לו לעשרם בשבת - מדאורייתא דומה הדבר ל"תיקון מנא", כמתקן כלי. נמצא שאין התאנים נאכלות בשבת עצמה, ומאחר שהופרשו לשבת, במוצאי שבת חובה לעשרן קודם אכילתן, ואפילו אכילת עראי.
וזהו חידושה של המשנה: אף שמדובר בתינוקות - ילדים שאינם בני מצווה - כוונתם משמעותית דיה כדי לקבוע את החיוב במעשר.
"כלכלת שבת - בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין":
כאן מדובר בדרגה גבוהה יותר. אין זו הנחת תאנים בצד כמחבוא סמוי, אלא הנחתן בכלכלת השבת - סל השבת, מעין 'מגירת המעדנים' של שבת בלשון ימינו. ייעוד זה הוא ייעוד רשמי: בשונה מן החלק הקודם של המשנה, בדרך כלל אין אדם מכניס ידו לאותו סל ונוטל ממנו קודם השבת, שהרי נקבע שדברים אלו יהיו לשבת.
השאלה היא אפוא: משהופרשו הפירות לשבת באופן שאין דרך לחזור ממנו, האם ניתן לאוכלם אכילת עראי בלא מעשר אם נמלך בדעתו קודם השבת?
בית שמאי פוטרין: ניתן לאכול מהם אכילת עראי, ואין הם מתחייבים בהפרשת מעשר.
בית הלל מחייבין: משהופרשו לשבת באופן רשמי והונחו בכלכלת השבת, שוב אין דרך חזרה, והרוצה לאוכלם אפילו קודם השבת - חייב לעשרם תחילה. וכן ההלכה.
דעת רבי יהודה - כלכלה של מתנה:
רבי יהודה מרחיב את הדין אף מעבר לכך: אדם המלקט תאנים ונותנן בכלכלה, ואין זו כלכלת שבת אלא - כפירוש הברטנורא - כלכלה של מתנה. מאחר שבנסיבות רגילות אין אדם מתנפל על סל המתנה שהוא עתיד לשלוח, הרי הפירות מיועדים כעת לנתינת מתנה.
וכפי שלמדנו בעבר, נתינת דבר במתנה אינה מחייבת בהפרשת מעשרות. אמנם השולח מתנה לחברו - משהגיעה לביתו של המקבל, מאחר שהיא כבר שלו, היא מתחייבת בהפרשת מעשרות לפי שעת הגעתה לביתו.
הנקודה כאן היא שההפרשה נעשית באופן רשמי: האוכל יוצא מרשותו של הנותן ומיועד באופן מסוים למקבל, וכבר הוא בדרכו אליו. אין זו נתינה אגבית, ואולי אין היא רחוקה כל כך ממכירה רשמית. משום כך, לדעת רבי יהודה, אין להוציא אוכל מאותה כלכלת מתנה קודם שיעשרנו, שכן נקבע בו ייעוד רשמי במידת מה.
לסיכום: אין ההלכה כרבי יהודה, ולהלכה נחלקים הדינים כך:
ייחוד אוכל לצורך נתינת מתנה - אינו מחייב הפרשת מעשרות.
ייחוד אוכל לשבת באופן רשמי - כגון הנחתו בכלכלת שבת, או שכבר סומן במפורש כמיוחד לשבת - מחייב לעשרו קודם שיאכל ממנו.
ייחוד לשבת באופן מקרי יותר - כגון תאנים שהצניעו הילדים - משעברה השבת, חובה לעשרן לאחר מכן קודם האכילה.
זהו אפוא כוחה של השבת לקבוע את החיוב בהפרשת המעשרות.