מסכת מעשרות, פרק ה', משנה ב'. משנה זו כוללת שני נושאים נפרדים זה מזה. הנושא הראשון הוא המשך ישיר למשנה הקודמת, ואילו הנושא השני שונה ממנו לחלוטין.
במשנה הקודמת למדנו כי אף שקיים כלל שהנוטל תוצרת ושותלה מחדש חייב לעשרה תחילה, אין הדבר אמור במקרה שבו הצמח טרם סיים את גידולו והעברתו למקום אחר נועדה לגידול טוב יותר. המדובר בשתילה מחדש בחצרו שלו.
הנושא הראשון: העוקר לפת וצנונות לזרע:
לפת וצנון הם דברים אכילים כל עוד מוציאים אותם מן האדמה בעודם צעירים. אולם אם משאירים אותם באדמה עד שיזקינו, הפקעות נעשות בלתי אכילות, אך מוציאות זרעים שמהם ניתן לגדל לפת וצנונות רבים נוספים.
המקרה שלפנינו הוא: "העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו" - אדם עוקר לפת או צנונות מגינתו ושותל אותם מחדש בחצרו, בדיוק כמקרה הראשון שבמשנה הקודמת. אלא שכאן הוא עושה זאת "לזרע", משום שרצונו בזרעים של הלפת או הצנון. מפני כך הוא "חייב" לעשרם קודם שישתלם מחדש באדמה, "מפני שהוא גורנן".
המילה 'גורן' פירושה המילולי הוא רצפת דיש, אך כאן היא מונח מושאל שמשמעותו גמר מלאכה. עקירת הצנון מן האדמה היא הקציר הקטן שלו, מעין קציר, ואין למעלה ממנה - זהו גמר עיבודו. מעתה, כשבמקום לאכול את הצנון החליט האדם לשותלו, עליו לעשרו קודם השתילה.
מכאן ההבדל בין שתי המשניות:
במשנה הקודמת: השתילים שנטע ייעקרו מן האדמה בהמשך וייאכלו, ולפיכך אין זה גמר מלאכה ואין חיוב לעשר עתה.
במשנתנו: הצנונות הללו לעולם לא ייאכלו, שהרי כל תכליתם היא הזרע, ולפיכך יש לעשרם עתה.
הנושא השני: בצלים שהשרישו בעלייה:
המקרה עוסק באדם המעלה בצלים לעלייה. העלייה, כפי שמסביר הברטנורא בסוף דבריו, היא הקומה השנייה שבבית, ומתחת ללוחות הרצפה שלה מונחת שכבת עפר - כדרך שנהוג כיום להניח חול מתחת לאריחים. הבצלים מונחים על הרצפה לשם אכילה, אלא שהצמיחו שורש קטן והשתרשו בין לוחות הרצפה.
האם דינם של בצלים אלו כמחוברים לקרקע, כאילו נשתלו מחדש?
לשאלה זו נפקא מינות רחבות היקף:
טומאה: דברים המחוברים לקרקע אינם מקבלים טומאה ואינם מעבירים טומאה.
מעשרות: גידול נוסף מחייב עישור מחדש.
שמיטה: דיני שביעית חלים על הנשתל ועל גידוליו החדשים.
שבת: העוקר דבר המחובר לקרקע עובר באיסור דאורייתא, תולדה של מלאכת קוצר.
על כך אומרת המשנה: "בצלים משהשרישו בעלייה - טהרו מלטמא". משעה שהשרישו בקורות רצפת העלייה, בטלה מהם היכולת לקבל טומאה ולהעבירה. מכאן למדנו שעניין הטומאה בלבד מתאפס, אך לא ענייני השבת, השמיטה והמעשרות.
יסוד הדבר בפסוק העוסק בזרעים הנזרעים: "וכל זרע זרוע אשר יזרע". מן המילה הנוספת דרשו חז"ל כי בצמחים דרישות ההשרשה, כדי שייחשבו כנטועים, נמוכות יותר מאשר בדברים אחרים.
נמצא שאף שהשרישו ונטהרו מלטמא, אין הם נחשבים מחוברים לכל דבר:
העוקרם מלוחות הרצפה בשבת אינו חייב מדאורייתא משום קוצר, שכן כבר נקצרו.
ההגבלות החלות על נטיעה מחודשת בשנת השמיטה ועל גידוליה החדשים אינן חלות כאן.
וכן לעניין מעשר: אף שבשתילה מחדש בקרקע היה מקום לחייב עישור על תוספת הגידול, כאן אין הדבר שייך.
ואולם, ממשיכה המשנה, אם לא זו בלבד שהשרישו אלא "נפלה עליהם מפולת" - התקרה נפלה פנימה והפסולת כיסתה אותם בעפר, עד שהבצלים נשתלו בפועל בתוך אותו בניין הרוס, וגולמם טמון בעפר ועליהם חשופים למעלה - הרי זה כאילו נשתלו מחדש באדמה, ולפיכך "הרי אלו כנטועים בשדה". אין דינם שונה כלל מבצלים הנטועים בשדה כדרכם, אלא נטועים הם לכל דבר.
מעתה, אם תהיה בהם צמיחה נוספת, חלים עליהם דיני שמיטה ודיני מעשרות; והעוקרם בשבת חייב מדאורייתא משום תולש דבר מן הקרקע. ואילו לעניין טומאה, כבר נטהרו מלטמא קודם לכן, בשעת ההשרשה.
לסיכום: במשנה זו שני נושאים. הראשון - העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטעם לתוך שלו לצורך זרע, חייב לעשרם תחילה, מפני שעקירתם היא גמר מלאכתם ('גורנן'), ובשונה מן המשנה הקודמת לעולם לא ייאכלו. השני - בצלים שהשרישו בעלייה, טהרו מלטמא בלבד, אך אין דינם כמחוברים לעניין שבת, שמיטה ומעשרות; ואילו אם נפלה עליהם מפולת וכיסתם עפר, הרי אלו כנטועים בשדה לכל דבריהם.