במשנה ב' שבפרק ג' אנו ממשיכים לעסוק בפועלים האוכלים מן התוצרת בשעת עבודתם. בשונה מן המשנה הקודמת, שעסקה בחצר - שהיא כשלעצמה מהווה בנסיבות מסוימות סיבה המחייבת בהפרשת מעשרות - כאן עוסקת המשנה במי שמוציא פועלים לשדה, ואין לפנינו מרכיב נוסף זה. השאלה מצטמצמת אפוא לנקודה אחת: האם התאנים ניתנות לפועלים כשכר עבודתם, אם לאו.
העיקרון העולה מן הדברים:
תאנים הניתנות כתשלום: הרי זה כמי שנמכרו להם, ובנקודה זו נחשב הדבר כקציר קטן. משיש בידם שתי תאנים כקציר קטן - חייבים לעשרן.
אכילת תאנה אחת בכל פעם: אף כשהיא ניתנת כתשלום, מאחר שאין כאן צירוף וצבירה של תאנים רבות יחד הנחשבת כקציר קטן, אכילת עראי מותרת.
תאנים הניתנות כמתנה: אף אם צבר מספר תאנים כאלה, מותר לו לאוכלן, שכן אין כאן דבר הנכנס לתוקף ומחייב את עישורן של תאנים שלא עובדו.
תוצרת שעובדה: אפילו תאנה אחת מחייבת עישור, שהרי הדבר נעשה לאחר שעובדה.
לשון המשנה ופרטיה:
המשנה מדברת בפשטות באדם המוציא את פועליו לשדה, ואותם פועלים עוסקים במלאכה אחרת שאינה קטיפת תאנים מן העצים - נשיאת משאות, עדירה, ניכוש וכיוצא בהן. במקרה שבו לא התחייב המעביד לספק להם מזון, נמצא שהאוכל שהוא נותן להם אינו אלא מתנה, ולפיכך הם אוכלים ופטורים מן המעשר. אכילת עראי היא, ואין סיבה לעשר, שהרי אין זו אלא מתנה.
מצד שני, אם התחייב המעביד לספק להם מזון, הרי האוכל הוא תמורה, וממילא הדבר כמכירה להם. במקרה כזה, אם יש בידם צירוף - צבירה של שתי תאנים ואף למעלה מכך - חייבים הם לעשרן. לפיכך אומרת המשנה שרשאים הם לקטוף תאנה אחת בכל פעם ישירות מן העץ ולאוכלה בלא לעשר, מכיוון שאין כאן צירוף וצבירה של תאנים; אך אם נוטלים שתיים בכל פעם, נוצר צירוף וצבירה, ואז חייבים הם לעשרן.
"ולא מן הסל ולא מן הקופה":
המשנה מסיימת ואומרת, שאף על פי שרשאים הם ליטול ישירות מן העץ ולאכול - בהנחה שנוטלים אחת בכל פעם - ואינם צריכים לעשר, אין הם רשאים ליטול מן הסל ומן הקופה (שהיא מין קופסה). הטעם לכך, כפי שלמדנו בפרק א' משנה ה', שגמר מלאכתן של תאנים הוא קטיפתן מן העץ ונתינתן בכלי. משנכנסו לסל או לקופה הגיעו לכלל גמר מלאכה, ולפיכך אפילו תאנה אחת הניתנת כתמורה חייבת בעישור, שכן יש בה גמר מלאכה ומכר.
"ולא מן המוקצה":
אף מן המוקצה אין הם רשאים ליטול לעצמם, ואפילו אחת בכל פעם, בלא לעשר תחילה. המוקצה, לדברי הברטנורא, הוא ערמת תאנים. מבחינה טכנית אין ערמת תאנים מגיעה לשלב של גמר מלאכה, שהרי עדיין לא נכנסה לכלי. אולם בין אם מדובר בערמת תאנים כתרגומו של הברטנורא, ובין אם זה המקום שבו היו מניחים את התאנים לייבוש כדברי הרמב"ם - כאן רצו חז"ל להתייחס לאיסוף זה של תאנים כאילו הוא כלי, מכיוון שהוא דומה לכלי, כדי שלא יבוא הדבר לידי בלבול. לפיכך, אף הנוטל תאנים בודדות מן המוקצה, אם זו תמורתו, אינו רשאי לאוכלן בלא לעשר תחילה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בשדה, שאין בה את גורם החצר, הכול תלוי בשאלה אחת: האם התוצרת ניתנת לפועלים כתמורה או כמתנה. ניתנה כמתנה - אוכלים אכילת עראי ופטורים מן המעשר; ניתנה כתמורה - הרי היא כמכר, וכל צירוף של שתי תאנים, וכן כל תוצרת שנגמרה מלאכתה, מחייבים בעישור. מכאן שרשאים הם ליטול מן העץ אחת אחת, אך לא מן הסל, לא מן הקופה ולא מן המוקצה.