אנו ממשיכים במסכת מעשרות, פרק א', משנה ב'. כפי שלמדנו בהקדמה, הזמן המוקדם ביותר שבו ניתן לעשר מאכל ושהעישור יחול הוא כאשר המאכל תלוש מן הקרקע וראוי לאכילה באופן מינימלי. אותה נקודה - שבה הפרי מגיע בדיוק לסף האכילות, כלומר שניתן לאכלו בשעת הדחק - נקראת עונת המעשרות. זהו הזמן המוקדם ביותר שבו העישור חל, אף שכפי שהוזכר, אין לעשר בפועל אלא לאחר גמר מלאכה, משהבשיל הפרי לגמרי ונסתיים עיבודו.
שואלת המשנה: "מאימתי הפירות חייבות במעשרות?" - מאיזו נקודה חלה חובת המעשר, כך שאם עישר האדם, חל העישור ואין זו ברכה לבטלה. מכאן ואילך פורטת המשנה רשימה ארוכה של סוגי מאכלים, ומציינת בכל אחד מהם את הרגע שבו הוא מגיע לסף האכילות.
ראוי להקדים הבהרה: בימינו אנו בררנים ומפונקים, ולא היינו מעלים על הדעת לאכול פירות וירקות בשלבים המוקדמים המתוארים כאן. אולם בתקופת המשנה לא היה המצב כה נוח, ובני אדם אכלו לעיתים אף פירות בוסר משום שלא הייתה בידם ברירה טובה יותר. כל עוד אין הפרי מזיק, וניתן לבלעו ולהפיק ממנו ערך תזונתי כלשהו, הריהו נחשב ראוי לאכילה - ובאותה נקודה הגיע לעונת המעשרות.
סדר הפירות שבמשנה (על פי תרגומי מהדורת 'יד אברהם'):
"התאנים - משיבחילו" - מעת שהתאנים מתחילות להבשיל. הלשון "יבחילו" מיוחדת לבשלות התאנה, ופירושה שקצותיהן מתחילים להלבין ולהבהיר. מן התצפית בתאנים עולה שתחילה הן ירוקות, אחר כך מאדימות ולבסוף מכסיפות לסגול; ומכל מקום, משעה שהקצה מקבל גוון לבנבן - זהו סף האכילות.
"הענבים והאובשים - משהבאישו" - האובשים הם מין ענבים נחות יותר. "הבאישו" מתפרש לעיתים קרובות מלשון קלקול או ריקבון, אך כאן הכוונה שהפרי מקבל גוון חיוור ונעשה שקוף במקצת, עד שניתן לראות דרך קליפתו את החרצנים שבתוכו. בשלב זה בשלים הם דיים.
"האוג והתותים... וכל האדומים - משיאדימו" - האוג מתורגם כסומק, כפי שתורגם אף במסכת כלאים. התותים מתורגמים כתותי עץ, אף שבעברית המודרנית משמש השם 'תות' לכל מיני פירות היער. וכן כל הפירות האדומים: משעה שהם מתחילים להאדים, הרי הם נחשבים אכילים בשעת הצורך, ובכך הגיעו לעונת המעשרות.
"הרימונים - משימסו" - משעה שנעשים רכים ומתמעכים בין הידיים. באותו שלב רכותם מספקת כדי שייחשבו מאכל, והגיעו לעונת המעשרות.
"התמרים - משיטילו שאור" - השאור הוא החומר המחמיץ, המשמש כגורם מתפיח לבצק (כדוגמת שיירי בצק החמץ של אתמול המשמשים לאפיית היום, או השמרים שבימינו). הכוונה כאן היא שמשעה שהתמרים מתחילים לתפוח מעט ולפתח סדקים - וישנן גרסאות שונות למה בדיוק מכוונים הדברים - הגיעו לעונת המעשרות.
"הפרסקים - משיטילו גידים" - הפרסקים הם האפרסקים, ומשעה שמתחילים להיראות על פניהם גידים דקים, מעין ורידים המתפתחים בתוכם, הגיעו לעונת המעשרות.
"אגוזין - משיעשו מגורה" - כפשוטו: משעה שהאגוז מפתח בית אחסון. באגוז יש בשר הדומה במראהו למוח, והקליפה שסביבו כמוה כגולגולת. כל עוד אין האגוז בשל, ה'מוח' מחובר ל'גולגולת'; משהבשיל, הוא נסוג פנימה ונוצר לו תא משלו, והוא מתגלגל בתוכו. משעה שיש לו תא משלו ואינו מחובר עוד לקליפה - נחשב הוא בשל דיו לאכילה, והגיע לעונת המעשרות.
מחלוקת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: אגוזים ושקדים - משיעשו קליפה" - רבי יהודה חולק על תנא קמא וסובר שהאגוזים והשקדים אינם נחשבים ראויים לאכילה עד שיפתחו קליפה, ציפוי סביב האגוז, וזהו שלב מאוחר הרבה יותר. אולם אין הלכה כמותו, אלא ההלכה היא שמשעה שנוצרה המגורה - כלומר משהתרופף האגוז מעט בתוך קליפתו - כבר הגיע לעונת המעשרות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל שהפירות מתחייבים במעשרות משהגיעו לעונת המעשרות, היא נקודת סף האכילות, ואת פירוט הסימנים בכל מין ומין: התאנים משיבחילו, הענבים והאובשים משהבאישו, האוג והתותים וכל האדומים משיאדימו, הרימונים משימסו, התמרים משיטילו שאור, הפרסקים משיטילו גידים והאגוזים משיעשו מגורה - ואת מחלוקת רבי יהודה באגוזים ושקדים, שאין הלכה כמותו.