מסכת מעשרות, פרק ב', משנה א' - משנה מורכבת למדי. נקודתה המרכזית פשוטה: אדם המוליך את פירותיו לביתו ומציע מהם לעוברים ושבים בדרך - כיוון שטרם הכניסם לביתו, לא הגיעו הפירות לגמר מלאכה והרי הם פטורים ממעשרות. לפיכך רשאי המקבל לאכול מהם ללא הפרשה, שכן זו אכילת עראי. אולם משהוכנסו הפירות אל ביתו של הלוקח - הרי הם אוכלו ובביתו הם מצויים - חלה עליו החובה לעשרם כראוי. זו הנקודה העיקרית של המשנה.
הנושא המשני: עם הארץ ודמאי
לצד זאת מביאה המשנה עניין נוסף, ובו מעין תפנית אירונית: כאשר מקור המזון הוא עם הארץ - אדם שאינו מקפיד להפריש מעשרות כסדרם - על המקבל ממנו לחשוש שמא לא עוישרו הפירות כראוי. זהו למעשה עניינה של מסכת דמאי, ושם מבוארים הדברים בהרחבה.
וברענון קצר: בימי בית שני נערך סקר, ביוזמת יוחנן כהן גדול, ובו נתגלה כי רוב עמי הארץ אכן עישרו את תבואתם כראוי - הפרישו תרומה גדולה, מעשר ראשון ומעשר שני; אולם מיעוט משמעותי שבהם לא הפריש את מעשר ראשון ואת מעשר שני.
מעשר ראשון: המתנה הניתנת ללוי, עשירית מן התבואה שביד הישראל.
תרומת מעשר: המתנה שנותן הלוי לכהן - עשירית מן העשירית, כלומר עשירית ממה שקיבל הלוי.
הכלול בתוך מעשר ראשון הוא, אפוא, תרומת המעשר, ואכילתה באיסור נושאת עונש חמור של מיתה בידי שמיים.
משום כך תיקנו חכמים סדרה של כללים הקרויים דמאי: הקונה תוצרת מעם הארץ מפריש ממנה את תרומת המעשר האפשרית, ומחלל את מעשר שני האפשרי על מטבע.
המקרה שבו עוסקת המשנה:
המשנה עוסקת באדם השב לביתו מן השדה, ממקום שבו נעשתה הכנת המזון, ולפיכך טרם הגיעו פירותיו לגמר מלאכה, והוא מציע מהם לעוברים ושבים. אם הוא עם הארץ - אין בכך כדי לעכב, ומאחר שלא היה גמר מלאכה מותר לאכול מן הפירות אכילת עראי. אולם אם אמר שכבר עישרם, שוב אין לסמוך עליו שעישר כראוי: אף שניתן להניח בבטחה שתרומה גדולה הופרשה, יש לחשוש לתרומת מעשר ולמעשר שני.
הערה חשובה בהבנת לשון המשנה, "היה עובר בשוק": אין הכוונה שהוא מהלך בשוק כדי למכור את תוצרתו, שהרי במי שדעתו למכור נקבע גמר מלאכה כבר בסיום עבודתו בשדה. המדובר במי שמוליך את פירותיו מן השדה לביתו, ולפיכך גמר מלאכה עדיין לא חל, שכן לא הגיעו הפירות לביתו; והוא עובר ברשות הרבים, המכונה כאן שוק.
המקרה הראשון: "טלו לכם תאנים":
בעל הפירות אומר לחבריו: "טלו לכם מן התאנים החדשות שלי", מתוך שמחת הבאתן מן הקציר. כיוון שהפירות טרם הגיעו לבית, פטורים הם ממעשר, ולפיכך - אף שהמציע הוא עם הארץ - רשאים החברים ליטול מן התאנים ולאוכלן עראי בשוק, ופטורים מכל מעשר.
מכלל הן נשמע לאו: אם נטלו הללו את התאנים עמם לביתם, משנכנסה התאנה שנעשתה שלהם אל תוך ביתם - נתחייבו במעשר, ועליהם לעשרה כראוי. ולשון המשנה "ודאי" פירושה שאין פירות אלו נחשבים דמאי, אלא אוכל שבוודאי לא עוישר: מעצם הצעתו של עם הארץ לכל העוברים ליטול, מובן לכול שהפירות אינם מעושרים, אלא שעדיין לא נתחייבו בעישור. ומאחר שלא עוישרו קודם לכן, המכניסם לביתו חייב לעשרם ודאי, ולהפריש מהם תרומה גדולה וכל שאר המתנות, שהרי אין כל טענה שכבר עוישרו.
המקרה השני: "טלו לכם תאנים מעושרות":
אם אמר עם הארץ בעוברו בשוק: "טלו לכם מן התאנים שלי, ואף רשאים אתם להכניסן לבתיכם, שכבר הן מעושרות" - נאמן הוא לומר שהפירות כבר נתחייבו במעשרות ושהחל לעשרם, דהיינו שהפריש תרומה גדולה וכיוצא בה; אך אין סומכים עליו שהפריש כראוי את תרומת המעשר ואת מעשר שני. מחמת כן אין היתר לאכול מתאנים אלו אפילו אכילת עראי בשוק, שכן יש לחשוש שעדיין רובצת עליהן חובת הפרשת תרומת מעשר וכדומה.
וכשמכניס אדם מתאנים אלו לביתו, אינו מברך על הפרשת תרומה גדולה, משום שעם הארץ אמר שכבר עוישרו, או לכל הפחות רמז לכך. אך עדיין חייב לעשרן שנית, שמא לא עוישרו כראוי בפעם הראשונה, ולפיכך עליו להפריש תרומת מעשר ומעשר שני קודם אכילת מזון זה, כדינה של כל תוצרת דמאי הנקנית מעם הארץ.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי פירות המובאים מן השדה אל הבית לא הגיעו לגמר מלאכה, ולפיכך המציע מהם בדרך - אף שהוא עם הארץ - מותר לאוכלם עראי בשוק; ואילו המכניסם לביתו נתחייב בהפרשה. כשלא הזכיר המציע עישור כלל, מעשרים את הפירות ודאי; וכשאמר שהם מעושרים, שוב אין לאוכלם עראי, ובהכנסתם לבית מעשרים אותם כדין דמאי - בהפרשת תרומת מעשר ומעשר שני, וללא ברכה.