אנו פותחים במשנה א' שבפרק החמישי, הפרק האחרון במסכת מעשרות. המשנה עוסקת באדם המעביר שתילים שטרם הגיעו לגמר גידולם ממקום למקום בגינתו, בחצרו או בשדהו. "שתלים" הם צמחים צעירים - עץ קטן, שתיל, ואף צמח כגון גזר שעודנו גדל - והאדם מעבירם ממקומם מפני שהמקום צפוף מדי, כדי שיגדלו יפה יותר במקום אחר בגן.
הכלל וגדרו:
ככלל, אסור לשתול פירות קודם שהופרשו מהם מעשרות, ויסוד האיסור הוא שלא יפקיע אדם את חלקם של הכהן והלוי. לדוגמה, אילו נטל חיטה וקודם שעישר אותה ונתן את החלק הראוי לכהן או ללוי שתלה מחדש בשדהו - היה נוטל לעצמו יותר מן החלק הראוי לו. אולם כלל זה נאמר דווקא במקום שכבר נסתיימה מלאכת הצמח ועיבודו.
משנתנו עוסקת בצמחים שעדיין גדלים, והאדם משתמש בהם לצרכי עצמו. לפיכך שנינו: העוקר צמחים גדלים מרשותו שלו ושותלם מחדש ברשותו שלו לצורך המשך גדילתם - "פטור". פעולה זו פטורה מחובת הפרשת מעשרות קודם השתילה מחדש.
דין נוסף: הקונה תבואה המחוברת לקרקע:
אף שכלל בידינו כי מכירת תבואה מפעילה את חובת המעשר, הדבר אמור בתבואה התלושה מן הקרקע. אך הקונה תבואה בעודה מחוברת לקרקע - ומשום כך עצמו - אין העסקה מחייבת בהפרשת מעשרות, והקונה החדש יעשר אותה בשעה שיקצור. "פטור".
השולח שתילים לחברו במתנה:
התולש או עוקר צמח מחצרו כדי לשלחו לחברו - אף הוא פטור מן המעשרות. שהרי הכלל הוא שמכירה מחייבת במעשרות, ואילו נתינה במתנה אינה מחייבת. דין זה נכון אפילו לפי השיטה שראינו בפרק הרביעי, שלפיה יש תנא הסובר כי המפריש סל כסל מתנה חייב בהפרשת מעשרות - שכן דבריו אמורים בפירות שכבר נגמרה מלאכתם, ואילו כאן מדובר בצמחים גדלים, שאינם חייבים במעשר.
שיטת רבי אלעזר בן עזריה:
אם הצמח שנתלש - למשל גזר - לא הגיע לגמר גידולו, אך גדל כבר כדי שיעור שגזרים בגודל כזה נמכרים בשוק, הרי הרואה עשוי לסבור שזהו גזר מגודל לגמרי. לפיכך סובר רבי אלעזר בן עזריה: "הרי אלו חייבין" - גזר כזה חייב בחיובי מעשרות אם שולחו במתנה קודם השתילה מחדש.
אולם אין הלכה כמותו, אלא כתנא קמא: השולח מתנות של שתילים, אין הם צריכים להיות מעושרים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה פטורים: העוקר צמחים גדלים מרשותו ושותלם מחדש ברשותו לצורך גדילתם, הקונה תבואה בעודה מחוברת לקרקע (והקונה יעשר בשעת הקצירה), והשולח שתילים לחברו במתנה. כל אלו פטורים משום שטרם נגמרה מלאכת הצמח. רבי אלעזר בן עזריה מחייב בצמח שגדל כשיעור הנמכר בשוק מפני מראית העין, אך אין הלכה כמותו אלא כתנא קמא.