מעשרות, פרק ג', משנה א'. משנה זו בנויה על מספר עקרונות שביססנו בפרקים הקודמים, ושוב עוסקת בתאנים. יש לזכור כי דין התאנים מורכב: המשנה בפרק א' קבעה שגמר מלאכתן הרגיל הוא משעה שנקטפו, שכן עדיף לאוכלן טריות. אולם ניתן גם לייבש תאנים, ולפיכך קיים שלב גמר מלאכה חלופי: אם בחר האדם שלא לאוכלן טריות אלא כתאנים מיובשות, אין גמר המלאכה מתרחש עד שיעלה אותן לגגו ויניחן להתייבש. נמצא שגמר מלאכתה של תאנה תלוי בדעת - במה שמתרחש במחשבתו של בעל התאנים.
ומאחר שכך, נוצר מצב מעניין שבו הכול תלוי בו, וזוהי לשון המשנה:
"המעביר תאנים בחצרו לקצות" - אדם המעביר את התאנים דרך חצרו, מתוך כוונה להעלותן לגג ולייבשן שם. כבר קבענו כי הכנסת תוצרת לחצר קובעת כשלעצמה את החיוב בהפרשת מעשרות, אך זאת רק בתוצרת שנגמרה מלאכתה. (נקודה אחרונה זו היא למעשה מחלוקת תנאים, אך משנתנו נוקטת בה כדבר מובן מאליו.)
לפיכך, אם התאנים היו מיועדות להיאכל טריות, הכנסתן לחצר מחייבת בהפרשת מעשרות קודם אכילתן. אולם אם הן עוברות דרך החצר בלבד ומיועדות לעלות לגג להתייבש, לא הגיעו לגמר מלאכה, ואין המעבר בחצר מחייב הפרשת מעשרות לפני אכילת עראי.
"בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין":
ילדיו ושאר בני ביתו רשאים לאכול מאותן תאנים בחצר בעת שהן מועברות דרכה בדרך אל הגג, ואינם נדרשים להפריש מעשרות. הטעם: התאנים לא הגיעו לגמר מלאכה, וממילא עדיין פטורות הן ממעשרות.
ההבדל שבין בעל הבית לבני ביתו:
בעל התאנים עצמו, שעל דעתו ומחשבתו תלוי הדבר אם הגיעו לגמר מלאכה אם לאו, אינו רשאי לאכול. כפי שמציג זאת הברטנורא: כיוון שהדבר תלוי בו, הרי הצופה מן הצד רואה אדם האוכל תאנים טריות בלא הפרשת מעשרות, ונראה כאילו הוא אוכל טבל. ואין אדם יכול לדבר בשני צדדי הפה - לטעון מחד שכוונתו לייבש את התאנים, ובאותה שעה עצמה לאוכלן טריות. לפיכך הוא עצמו אסור באכילת התאנים טריות בחצר לפני הפרשת מעשרות, ואילו כל השאר, שאין הדבר תלוי בהם, ואפילו בניו ובני ביתו, רשאים.
כאשר מגיע בעל הבית לגג עצמו, מקום ייבוש התאנים, שב הדבר ונעשה ניכר ומובן מאליו לכל צופה שכוונתו לייבשן, שהרי הנה הוא מייבשן בפועל. באותה נקודה שב גם הוא ונעשה רשאי לאכול מן התאנים אכילת עראי, בדרך מקרה, בלא הפרשת מעשרות.
"הפועלים שעמו":
כאן אנו נתקלים בסוגיות דומות לאלו שעמדנו עליהן בפרק הקודם. אמרנו כי פועלים הזכאים מן התורה לאכול מן התוצרת שהם עובדים בה פטורים מלעשר קודם אכילתם. אולם במקרה שלפנינו אין הפועלים עובדים בתוצרת עצמה, אלא סבלים הם, שנשכרו אך ורק להעביר את התאנים דרך החצר אל הגג. משכך, אין התורה מזכה אותם באכילת תאנים אלו כלל. ואם יאכלו מהן, יהיה זה באחת משתי דרכים:
מתנה: בעל התאנים נתן להם מנדיבות ליבו, ואמר להם ליטול לעצמם בשעת נשיאת התאנים.
שכר: הפועלים נשכרו כעובדים של הבעלים, וחלק משכרם הוא תשלום במזון.
כפי שכבר הזכרנו, בזמן המשנה, שבו חיו הכול ברמת קיום בסיסית, היה נפוץ מאוד שחלק משכרו של אדם כלל את האכלתו. ואם הפועלים מקבלים אוכל כחלק מתגמולם, הרי כפי שביססנו בפרק הקודם, דין הדבר כמכירה. ומשנמכרת תוצרת, נכנסת לתוקפה החובה להפריש מעשר: הקונה דבר מה חייב לעשרו לפני אכילה, ואין עוד מקום לאכילת עראי. נמצא שאם זכאים הפועלים על פי חוזה לקבל אוכל כחלק מתגמולם, הרי זה כמי שמכר להם הבעלים את התאנים, ואסורים הם לאוכלן קודם עישור.
מנגד, אם אוכלים הפועלים מפני שבעל הבית נתן להם מתנה, אין זו מכירה, והם רשאים לאכול את התאנים בלא לעשרן, בתורת אכילת עראי. וזה מה שאומרת המשנה במפורש: "בזמן שאין להם עליו מזונות - אוכלין ופטורין" - כשאין התחייבות חוזית מצד בעל הבית להאכילם, רשאים הפועלים לאכול מן התאנים בחופשיות, ופטורים מכל חובת מעשר משום שזו אכילת עראי. אך "אם יש להם עליו מזונות - הרי אלו לא יאכלו" עד שיעשרו, שכן נתינת התאנים בתורת שכר נחשבת מקח, ומקח מחייב הפרשת מעשרות.
שאלה: והרי לא נגמרה מלאכתן?
ראינו את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה בשאלה אם מכירת פירות שלא נגמרה מלאכתם מחייבת עישור, וההלכה כרבי יהודה, שפירות שלא נגמרה מלאכתם ונמכרו אינם צריכים עישור לפני אכילה. משנתנו אמנם אינה מכריעה ביניהם, אך היה מקום לחשוב שכשם שברישא, שם מדובר בחצר ולא במכירה, מעבר בחצר מחייב עישור רק כשהגיעו הפירות לגמר מלאכה - כך גם כאן: אף אם נתינת התשלום כמוה כמכירה, מאחר שתאנים אלו לא הגיעו לגמר מלאכה והן מובאות לגג להתייבש, ומצב זה תלוי בדעת הבעלים שבוודאי חושב כך, לא היה התשלום, השווה למקח, צריך לחייב את הפועלים בעישור. ומדוע, אם כן, אומרת המשנה שחייבים הם לעשר?
שאלה טובה היא, ואין להשיב עליה שמשנתנו כדעת רבי מאיר, שכן תשובה זו סותרת במידת מה את רישא המשנה. בירושלמי נאמר במפורש שרבי מאיר חולק על משנתנו ברישא: לדעתו המעבר בחצר מחייב בהפרשת מעשרות אף בפירות שלא נגמרה מלאכתם, ולפיכך אף בניו ובני ביתו לא היו יכולים לאכול מתאנים אלו משהגיעו לחצר, שהרי משנכנסו לחצר חייבים לעשר, אף שלא נגמרה מלאכתן.
הביאור: יבול זעיר בעל מעמד עצמאי:
במשנתנו יש לומר, אפוא, שגורם אחר פועל כאן. פועלים אלו, בכך שהם קונים למעשה את התאנים בהיותן חלק משכרם, יש להם מה שנקרא קציר זעיר, יבול זעיר. יבול זה שלהם הוא, וכפוף למעמד משל עצמו, בלתי תלוי ביבול הגדול. היבול הגדול לא הגיע לגמר מלאכה, שכן הוא עולה לגג להתייבש; אך היבול הזעיר שהם מקבלים נאכל כאן ועכשיו כתאנים טריות, ולפיכך הגיע לגמר מלאכה, והוא חייב במעשר בשעה שהפועלים קונים תאנים אלו בקבלת שכרם.
שאלה נוספת: והרי תאנה בודדת אינה יבול זעיר?
מקרה זה כבר עמד לפנינו בפרק הקודם, ושם אמרנו כי נדרשות שתי תאנים לפחות, צירוף וקיבוץ של תאנים, כדי ליצור יבול זעיר, ואילו תאנה בודדת אינה מהווה יבול זעיר. ואילו במשנתנו אין כל אזכור לכך שעל הפועל לקבל שתי תאנים לפחות כדי להתחייב בדרישות המעשר. אלא שיש לומר, ולפחות זו תשובה אחת, שאפילו תאנה בודדת המתקבלת בחצר כתשלום על ידי הפועלים חייבת בעישור כיבול זעיר נפרד, שמעמדו עצמאי מן היבול הגדול. תאנה אחת זו הגיעה למעשה לגמר מלאכה, ולפיכך כפופה לדרישות המעשר מצד הפועל, שהרי הוא מקבלה כתשלום, כמקח לכל דבר.
ומדוע ייחשב הדבר כאן אחרת מן המקרים הקודמים, שבהם לא היוותה תאנה בודדת יבול קטן? התשובה, או לפחות אחת התשובות, היא ששני גורמים נפרדים פועלים כאן:
גורם המקח: המכירה האפקטיבית שבנתינת התאנים לפועל בתורת שכר.
גורם החצר: עצם היות הדברים נעשים בחצר ובמעבר דרכה.
אלו שני טעמים נפרדים ועצמאיים הדוחפים לכיוון החיוב לעשר: המקח מחייב בנסיבות מסוימות הפרשת מעשרות לפני אכילת עראי, וכך גם החצר. וכאן, מאחר ששני הגורמים קיימים גם יחד, הם מצטרפים לחייב את הפועלים המקבלים תאנים אלו כשכרם לעשרן אף אם קיבלו תאנה בודדת בלבד, בטרם הצטבר בידם מספר תאנים המהווה יבול קטן. כאן אפילו תאנה בודדת מהווה יבול קטן זה, מפני ששני הגורמים - גורם המקח וגורם החצר - פעילים שניהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי גמר מלאכתן של תאנים תלוי בדעת הבעלים, ולפיכך המעביר תאנים בחצרו לייבשן על הגג - בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין, שהרי לא נגמרה מלאכתן, ואילו הוא עצמו אסור מפני שהדבר תלוי בדעתו ונראה כאוכל טבל, עד שיעלה לגג ותהא כוונתו ניכרת. באשר לפועלים: אם אין להם עליו מזונות, אכילתם מתנה היא והם פטורים; ואם יש להם עליו מזונות, הרי זה כמקח והם חייבים לעשר. וביארנו שהחיוב נובע מכך שהתאנים שקיבלו מהוות יבול זעיר עצמאי שנגמרה מלאכתו, ואף תאנה בודדת מחייבת כאן, משום צירופם של שני הגורמים - המקח והחצר.