לפנינו משנה ט"ו בפרק א' של מסכת מעשר שני, והיא המשנה החותמת את המסכת. המשנה מונה שורה של תקנות שתיקן יוחנן כהן גדול, שכיהן בכהונה גדולה לאחר שמעון הצדיק.
"יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר":
יוחנן כהן גדול ביטל את אמירת וידוי המעשר בפועל. הטעם לכך: בנוסח הווידוי נאמר "וגם נתתיו ללוי" - שנתתי את המעשר ללוי, ואמירה זו אינה אפשרית עוד. שכן עזרא הסופר, מכיוון שבני לוי לא עלו עמו (ולפי כמה פירושים עלו, אך לא מרצונם), קנס אותם שהמעשר הראשון לא יינתן ללויים אלא לכהנים. ומכיוון שאין אפשרות לומר אמירה זו, סבר יוחנן כהן גדול שאין לומר את הווידוי כולו.
"אף הוא ביטל את המעוררים":
מהם המעוררים? השם בא מלשון 'עורר', מלשון התעוררות. הלויים היו אומרים את שיר הקרבן, ובכלל אמירתם היה הפסוק בתהילים "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה'" - התעורר, למה תישן. יוחנן כהן גדול ביטל אמירה זו בטענה: וכי יש שינה לפני הקב"ה? הרי במקום אחר בתהילים נאמר "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". ואילו "עורה למה תישן ה'" נאמר על ידי דוד המלך בהתייחס לזמן שבו ישראל שרויים בצרות ובקשיים, ולפיכך אין אמירה זו הולמת את זמן קיומו של בית המקדש.
"ואת הנוקפים":
הנוקפים היו אותם אנשים שהיו מכים את הבהמות שיועדו להקרבה בבית המקדש. היו מכים את הבהמה בין קרניה וקורעים את בשרה, כדי שהדם יזל אל עיניה והיא תתבלבל, וכך יקל להביאה למצב שבו ניתן לשחטה. יוחנן כהן גדול ביטל מנהג זה: אף שמבחינה טכנית לא נחשב הדבר למום הפוסל את הבהמה מקרבן, מכל מקום היה בו מראה שאינו ראוי. במקומו התקין טבעות מתכת, שהותקנו באופן שניתן היה לתקוע בהן את צוואר הבהמה ולהחזיקה במקומה, וכך לשחטה בלא להזדקק לשיטה הקודמת.
"ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים":
הכוונה לימי חול המועד: בחול המועד מותר לעשות מלאכת דבר האובד, מלאכה שהימנעות ממנה עלולה לגרום הפסד כספי, וכך נהגו בירושלים. יוחנן כהן גדול אסר אף את הכאת הפטיש על הסדן שהיתה מותרת מן הדין, משום שקול ההכאה נשמע ממרחק ופוגם באווירת חול המועד בירושלים כולה.
"ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי":
דמאי הוא תוצרת שנקנתה מעם הארץ. עמי הארץ היו חשודים שאינם מפרישים מעשרות - תרומה אמנם הפרישו, אך מעשר לא בהכרח. אף שנאמר "רוב עמי הארץ מעשרין הן", מחמת המיעוט שאינו מעשר היה צריך לברר בכל מקרה האם הופרשו המעשרות, והאם מדובר במי שניתן להאמין לו.
יוחנן כהן גדול קבע פתרון פשוט יותר: הקונה תוצרת מעם הארץ מניח מעיקרא שלא הופרשו ממנה מעשרות, ונוהג כך:
תרומת מעשר: מפריש מעשר, ומן המעשר מפריש תרומת מעשר - עשירית מן המעשר, שהיא אחד ממאה מן הכמות הכוללת - ונותנה לכהן.
מעשר ראשון: אינו צריך לתתו ללוי, שהרי מותר לישראל לאכלו, ובידו לומר ללוי: "הוכח שלא הופרש ממנו מעשר. ספק הוא, ואני מחמיר על עצמי, אך איני חייב לתתו לך".
מעשר שני: מפריש אותו ומחללו, פודהו על מטבע, וכן הלאה.
תהליך זה נקבע על ידי יוחנן כהן גדול, ומעתה אין צורך לברר בכל מקרה ומקרה אם האדם נאמן. נקבע כלל גורף אחד, ולפיו רק תרומת מעשר ומעשר שני צריכים הפרשה.
לסיכום: במשנה זו מנינו את תקנותיו של יוחנן כהן גדול - ביטול הודיית המעשר בעקבות קנסו של עזרא על הלויים, ביטול המעוררים, ביטול הנוקפים והתקנת טבעות המתכת במקומם, איסור הכאת הפטיש בירושלים בחול המועד, והכלל הגורף בדין דמאי.
תודה רבה שהצטרפתם אלינו למסכת מעשר שני. אנו מקווים שתצטרפו אלינו למסכת חלה והלאה.