אנו ממשיכים במסכת מעשר שני, פרק ה' משנה י"ד. משנה זו פותחת בהתייחסות חוזרת אל הפסוק ואל האמירה שנשנו במשנה הקודמת, בציטוט לשון וידוי מעשר שבתורה: "ואת האדמה אשר נתת לנו" - הארץ שנתת לנו. על יסוד פסוק זה אומרת המשנה: "מכאן אמרו" - מאותו פסוק למדו חז"ל את ההלכות הבאות.
"ישראל וממזרים מתוודים":
ישראל - יהודי רגיל שאינו כהן ואינו לוי - וכן ממזר, אדם שבא מקשר שנאסר בתורה, שניהם אומרים וידוי מעשר. הטעם: שניהם בכלל מי שעתידים לרשת את ארץ ישראל. אף הממזר, על אף שאביו עשה מעשה שאינו כדין, יורש את אביו, ומתוך כך הוא יורש גם את חלקו בארץ.
"אבל הגרים והעבדים המשוחררים":
אלו אינם יכולים לומר וידוי מעשר. דין עבדים משוחררים כדין גרים, ובשניהם הטעם אחד, כלשון המשנה: "שאין להם חלק בארץ" - אין להם נחלה בארץ. הרשות בידם לקנות חלק בקרקע, אך קנייה זו זמנית היא עד היובל, ואין הם נוחלים בארץ עצמה.
מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי:
רבי מאיר: "אף לא כוהנים ולוויים" - גם כוהנים ולוויים אינם אומרים וידוי מעשר, "שלא נטלו חלק בארץ". אף הם לא קיבלו חלק ונחלה בארץ מן הקדוש ברוך הוא.
רבי יוסי: "יש לנו ערי מגרש" - כוהנים ולוויים כן קיבלו ערים, ועימן המגרש: השטח הפתוח שלפני הערים, שהתורה ציוותה שיהיה לערי הלויים. אמנם לא היה להם חלק שלם בארץ, אך ערים כן היו להם, ודי בכך.
מה תשובתו של רבי מאיר?
אותן ערים לא ניתנו לכוהנים וללויים ישירות מן הקדוש ברוך הוא, כדרך שניתנו הנחלות לשאר השבטים, אלא ניתנו להם במתנה מעם ישראל, שנצטווה להעניקן להם. מכיוון שמתנת אחיהם היו ולא נתינה ישירה מן הקדוש ברוך הוא, אין הן נכללות בהגדרת הפסוק "האדמה אשר נתת לנו", ולפיכך לדעת רבי מאיר אינן נחשבות חלק בארץ.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מן הפסוק "ואת האדמה אשר נתת לנו" נלמד שאמירת וידוי מעשר תלויה בירושת הארץ: ישראל וממזרים מתוודים, שכן הממזר יורש את אביו; גרים ועבדים משוחררים אינם מתוודים, שאין להם נחלה בארץ אלא קניין זמני עד היובל. רבי מאיר מוסיף שאף כוהנים ולוויים אינם מתוודים, שלא נטלו חלק בארץ, ורבי יוסי חולק מפני ערי המגרש שניתנו להם - ולדעת רבי מאיר אין בהן די, משום שניתנו במתנה מאחיהם ולא מן הקדוש ברוך הוא.