מעשר שני, פרק ה', משנה י'. בהמשך לדיון בפרטי אופן קיום מצוות הביעור, נעסוק כעת בווידוי מעשר - האמירה עצמה הנאמרת בזמן הביעור.
זמן הווידוי:
המשנה קובעת כי הווידוי נאמר "במנחה" - בשעות אחר הצהריים, "ביום טוב אחרון" - ביומו האחרון של חג הפסח. אף שכפי שלמדנו במשנה הקודמת מצוות הביעור עצמה מתקיימת בערב יום טוב הראשון של פסח, ובאותו שלב מוטלת על האדם החובה לטפל בתרומותיו ובמעשרותיו ולסלק מרשותו את הביכורים ואת המעשר השני, אין הווידוי נאמר מיד. הטעם לכך: מכיוון שהשאירו חלק מן הפירות כדי שיוכלו לאכול מעשר שני בירושלים במהלך ימי החג, נדחה הווידוי עד לסוף יום טוב ממש, כדי שתתאפשר אכילת המעשר השני שנותר בידיו במשך כל החג.
כיצד היה הווידוי?
המשנה מפרטת את נוסח הווידוי, ולכל ביטוי שבפסוק מצמידה את המתנה שאליה הוא מתייחס:
"בערתי הקודש מן הבית" - כלומר סילקתי מביתי את הקודש שהתקדש. "זה מעשר שני ונטע רבעי" - הכוונה למעשר שני ולפירות השנה הרביעית, ששניהם נקראים בתורה בשם קודש, ולפיכך נכללים בלשון "בערתי הקודש".
"נתתיו ללוי" - "זה מעשר לוי", המעשר הראשון הניתן ללוי.
"וגם נתתיו" - "זו תרומה ותרומת מעשר", שהן תוספת על המעשר הראשון הניתן ללוי. שתי אלה ניתנות לכהן, וגם הן נכללות באמירה.
"לגר ליתום ולאלמנה" - "זה מעשר עני", שכל אלה נחשבים בכלל העניים. בכלל זה גם הלקט, השכחה והפאה:
לקט - הנושר בשעת הקצירה.
שכחה - מה שנשכח בשדה.
פאה - פאת השדה שמשאירים בתהליך הקצירה.
כל אלה מתנות עניים הן, הניתנות לעני, וכולן נכללות באמירה שנתן אותן לגר, ליתום ולאלמנה. על אלה מוסיפה המשנה: "אף על פי שאינן מעכבין את הוידוי" - אם לא נתן אדם את הלקט, השכחה והפאה, או שלא היו כלל רלוונטיים אצלו, אין הדבר מעכבו מלומר את הווידוי; ואף על פי כן מזכירים אותן כתוספת.
"מן הבית" - זו חלה, שכן החלה מופרשת בתוך הבית ולא בשדה, ולפיכך נקראת "מן הבית".
במשנה הבאה נמשיך בשאר לשון וידוי מעשר.