המשנה מתארת את ההכנות שקדמו לזמן הביעור: בית דין היו שולחים שליחים אל החקלאים היושבים בפריפריה, בערי השדה, וקוראים באוזניהם למהר ולהשלים את חובותיהם בטרם יגיע מועד הביעור.
"מהרו ותקנו את פירותיכם":
זו הייתה לשון הכרוז, ותיקון הפירות כולל שני עניינים:
הפרשת תרומות ומעשרות - השלמת כל ההפרשות המחויבות מן הפירות.
העלאת המעשר לירושלים - לוודא שהאדם הביא את שלו לירושלים ועשה את כל המוטל עליו קודם שיגיע זמן הביעור.
הדחיפות נובעת מכך שמשהגיע מועד הביעור, שוב אין בידי האדם לומר את וידוי המעשר כתיקונו, שהרי הווידוי מבוסס על כך שקיים את המצוות כהלכתן.
חידושו של רבי עקיבא:
כך היו מכריזים, עד שבא רבי עקיבא ולימד: פירות שלא הגיעו לאותו שלב בעיבוד הנקרא 'עונת המעשרות' - השלב שבו הם נעשים חייבים בפועל בהפרשה, במירוח הכרי - אינם בכלל חובת הביעור. חובת הביעור חלה רק על מה שהגיע לאותה נקודה.
ממילא, כל שלא הגיע לאותו שלב אינו מעכב את האדם מלומר את וידוי המעשר ומלהעיד על עצמו שעשה הכול כתיקונו. אין עליו דיני ביעור - לא להשמידו ולא להיפטר ממנו, ואף לא לוודא שהתרומות והמעשרות ניתנו לאנשים הראויים להם. כל אותה חובה אינה חלה עד שהגיעו הפירות לכלל 'עונת המעשרות'.
לסיכום: למדנו כי בית דין היו מזרזים את החקלאים בקריאה "מהרו ותקנו את פירותיכם" - להפריש תרומות ומעשרות ולהעלות את המעשר לירושלים - קודם זמן הביעור, שכן לאחריו לא ניתן לומר את הווידוי כראוי. ורבי עקיבא לימד שכל פרי שלא הגיע ל'עונת המעשרות' אינו חייב בביעור ואינו מעכב את וידוי המעשר.