אנו ממשיכים בפרק חמישי, משנה ו'. משנה זו מלמדת את פרטי קיומה של מצוות הביעור: לאחר השנה השלישית וכן לאחר השנה השישית מגיעה שנת הביעור, שבה נדרש האדם להוציא מרשותו את כל התרומות והמעשרות שברשותו ולהצהיר על כך, כמפורש בתורה.
זמן הביעור:
"ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור" - זמן הביעור הוא ערב יום טוב הראשון של פסח, בשנה הרביעית ובשנה השביעית של מחזור השמיטה.
טעם הדבר: הפסוק אומר "כי תכלה" - משסיימת את המעשרות של השנה השלישית; ומעשרותיה של השנה השלישית אינם מסתיימים אלא בתוך השנה הרביעית. לפיכך השנה הרביעית והשנה השביעית הן הזמן שבו נעשה הביעור.
כיצד נעשה הביעור?
"כיצד היה ביעור" - מהי משמעות ההיפטרות מכל התרומות והמעשרות שברשות האדם?
"נותן תרומה ותרומת מעשר לבעלים" - תרומה, וכן תרומת מעשר הנלקחת מן המעשר הראשון, ניתנות לבעליהן - הכהנים.
"מעשר ראשון לבעליו" - מעשר ראשון ניתן לבעליו, הלויים.
"מעשר עני לבעליו" - מעשר עני, של השנה השלישית ושל השנה השישית שבמחזור השמיטה, ניתן לבעליו - העניים.
"מעשר שני והביכורים נשרפים בכל מקום" - מעשר שני והביכורים (הפירות הראשונים) נשרפים בכל מקום שהם נמצאים בו.
ירושלים היא המקום שבו נאכלים מעשר שני וביכורים בדרך כלל; אך אם לא הובאו לירושלים עד זמן הביעור, מבערם האדם בכל מקום שהם נמצאים בו.
דעת רבי שמעון:
"רבי שמעון אומר: הביכורים ניתנין לכהנים כתרומה" - לדעתו אין הביכורים בכלל הנשרפים, אלא דינם כתרומה: יש ליתנם לכהנים. אין הישראל הוא המסלק אותם, אלא עליו לדאוג להביאם אל הכהן.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בתבשיל:
"התבשיל" - מאכל שכבר בושל, שאין הפרי עומד עוד בפני עצמו אלא נתערב בתערובת:
בית שמאי אומרים: "צריך לבער" - אף בתבשיל יש לקיים ביעור.
בית הלל אומרים: "הרי הוא כמבוער" - מאחר שהפרי כבר עובד ואינו עומד בפני עצמו אלא נבלל בתערובת, שוב אינו בר ביעור, והרי הוא כאילו כבר בוער והושמד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את פרטי מצוות הביעור: זמנו - ערב יום טוב הראשון של פסח בשנה הרביעית ובשנה השביעית; אופנו - נתינת התרומה ותרומת המעשר לכהנים, מעשר ראשון ללויים ומעשר עני לעניים, ושריפת מעשר שני וביכורים בכל מקום שהם. עמדנו על דעת רבי שמעון שהביכורים ניתנים לכהנים כתרומה, ועל מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדין תבשיל שנתערב.