מעשר שני, פרק ה', משנה ה'. המשנה ממשיכה לעסוק באופן פדיונו של כרם רבעי, ומוסיפה שני מקרים מיוחדים: פדיון בשנת השמיטה, ופדיון פירות שהופקרו.
שני אופנים מיוחדים בפדיון:
"ובשביעית - פודהו בשוויו" - מעשר שני אינו נוהג בשנת השמיטה, שאין בפירות שביעית תרומות ומעשרות; אך כרם רבעי אינו תלוי בתרומת מעשר כשלעצמו, ולפיכך נוהג אף בשביעית. גפן שהגיעה לשנתה הרביעית בשנת השמיטה - דין כרם רבעי עליה. פדיונה נעשה לפי שוויו הפשוט בשוק, בלא ניכוי הוצאות, משום שבשביעית אין שוכרים פועלים לעבודת השדה, ואף הלקיטה נעשית בידי היחידים ואינה כרוכה בתשלום. משאין הוצאות כלל, אין מה לנכות מן הערך.
"ואם היה הכל מופקר - אין לו אלא שכר לקיטה" - בכל שנה שאינה שביעית, פירות שהופקרו דומים במקצת לשביעית, אך לא לגמרי: הפודה מנכה מן השווי אך ורק את שכר הלקיטה. שהרי בדבר מופקר אין מי שמטפל בו, ואין בו הוצאות נוספות; אלא ששכר הקציר עצמו קיים, ולפיכך סכום זה מנוכה מן הערך.
"הפודה נטע רבעי שלו - מוסיף עליו חומשו":
הלכה זו היא כבית הלל. נחלקו בית שמאי ובית הלל אם יש חומש בכרם רבעי, ובית הלל אמרו שיש. משנה זו נשנתה סתם, ונקטה בעמדת בית הלל. וכמובן, אין החומש נוהג אלא בנטע רבעי שלו - כדין מעשר שני, שאין מוסיפים בו חומש אלא בפודה את שלו, ולא של אחר.
"בין שהוא שלו ובין שניתנה לו במתנה":
שני אופנים יש בכך: בין שגידלו בעצמו, ובין שניתן לו במתנה. הרמב"ם מציין כאן שאין לפרש מתנה רגילה, שהרי כרם רבעי דינו כממון גבוה - כמעשר שני - ואי אפשר לתתו במתנה. אלא מדובר במי שניתן לו קודם שהגיע לעונת המעשרות, קודם שליש גידולו, שאז עדיין אין עליו דין ממון גבוה, ואפשר לתתו לו במתנה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שכרם רבעי נוהג אף בשנת השמיטה, ובה נפדה בשוויו המלא לפי שווי השוק, שכן אין בשביעית הוצאות עבודה ולקיטה; פירות שהופקרו בשאר השנים נפדים בניכוי שכר הלקיטה בלבד; והפודה נטע רבעי של עצמו מוסיף חומש כשיטת בית הלל - הן במה שגידל בעצמו והן במה שניתן לו במתנה קודם עונת המעשרות, שאז עדיין לא חל עליו דין ממון גבוה.