מעשר שני, פרק ה, משנה ג. משנה זו עוסקת במחלוקת בית שמאי ובית הלל בשאלה עד כמה אנו מצפים שכרם רבעי - פירות השנה הרביעית - יהיה דומה למעשר שני: האם הוא כמעשר שני לכל דבר, או רק במידה מסוימת? (כפי שנתבאר, נחלקו אם דין זה חל על כרם ועל ענבים בלבד, או אף על שאר פירות בשנה הרביעית.)
"אין לו חומש ואין לו ביעור":
המשנה פותחת: "כרם רבעי, בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור". אף על פי שכרם רבעי דומה למעשר שני בכך שיש להעלותו לירושלים וניתן לפדותו, מצינו במעשר שני שני דינים נוספים, ובהם נחלקו:
חומש - בפדיון מעשר שני, כאשר הפודה הוא בעל הפירות, עליו להוסיף חומש על דמי הפדיון.
ביעור - לאחר השנה השלישית ולאחר השנה השישית של מחזור השמיטה קיים תהליך הנקרא ביעור, שבו על האדם להיפטר ממעשר שני שברשותו ומשאר סוגי תרומות ומעשרות שלא טיפל בהם עד אז, וכן ישנה אמירה הנאמרת בשעת קיום מצוות הביעור.
השאלה היא אם דינים אלו נאמרו במעשר שני בלבד, או שהם חלים אף על כרם רבעי:
בית שמאי: "אין לו חומש ואין לו ביעור" - כרם רבעי אינו כמעשר שני: הפודה אותו אינו מוסיף חומש אף כשהפירות שלו, ואף אינו נכלל בדברים שיש להיפטר מהם בשנה הרביעית ובשנה השביעית של מחזור השמיטה.
בית הלל: "יש לו" - יש לו חומש ויש לו ביעור, והרי הוא כמעשר שני לבחינה זו.
"יש לו פרט ויש לו עוללות":
יתירה מזו נחלקו בדין מתנות עניים. בכרם שגדלו בו ענבים ישנן מתנות שיש להניחן לעני:
פרט - ענבים הנופלים בשעת הבצירה, והם לעניים.
עוללות - ענבים בודדים הגדלים שלא בצורת אשכול.
השאלה היא מה מעמדו של כרם רבעי: האם הוא כפוף לדיני פרט ועוללות שיש לתת לעניים?
בית שמאי אומרים: "יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן" - הכרם כפוף לדיני פרט ועוללות, והעניים נוטלים אותם. אלא שאין הם יכולים לאכלם מחוץ לירושלים, ולפיכך עליהם להעלותם לירושלים או לפדותם לעצמם ולהעלות את הכספים לירושלים.
שיטה זו נובעת מיסוד עמדתם, שכרם רבעי אינו זהה למעשר שני. מעשר שני הוא ממון גבוה - שייך לרשותו של השם ורק ניתן לנו לאכלו; אך כרם רבעי, לדעת בית שמאי, הוא ממון בעלים, ולכן הוא כפוף לדיני פרט ועוללות, והעניים נדרשים להתמודד בעצמם עם מעמד כרם הרבעי של הפירות שקיבלו.
בית הלל אומרים: "כולו לגת" - כל הכרם, ובכללו מה שבדרך כלל היה פרט ומה שבדרך כלל היה עוללות, הולך לגת בשווה. אין כאן מתנות עניים כלל, שכן הכל ממון גבוה: לכל הפירות דין כרם רבעי, ויעלו לירושלים או ייפדו.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל עד כמה כרם רבעי משתווה למעשר שני. לבית שמאי אין לו חומש ואין לו ביעור, ומאידך יש לו פרט ועוללות והעניים פודין לעצמן - משום שכרם רבעי הוא ממון בעלים. לבית הלל יש לו חומש ויש לו ביעור, ואין בו מתנות עניים אלא "כולו לגת" - משום שכל הפירות ממון גבוה, ודינם להעלותם לירושלים או לפדותם.