מעשר שני, פרק ב', משנה ב'. המשנה ממשיכה לעסוק בהלכות כרם רבעי, ומלמדת שאף על פי שכרם רבעי, כמעשר שני, ניתן בפדיון - לפדותו בכסף ולהעלות את הכסף לירושלים - נעשתה תקנה וגזירה שפירות השנה הרביעית עצמם יועלו לירושלים. בכל מקום המצוי בתחום מהלך יום אחד מירושלים נגזר להעלות את הפירות עצמם, ולכל הפחות את הענבים, ולאוכלם בירושלים במקום לפדותם. המשנה מתארת את אותה תקנה ואת שאירע בעקבותיה.
לשון המשנה וטעם התקנה:
המשנה פותחת: "כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד" - התקנה הייתה שיביאו את פירות הכרם של השנה הרביעית, אותם ענבים, לירושלים, מכל מקום המצוי בתחום מהלך יום אחד מירושלים לכל כיוון. טעם הגזירה מבואר בגמרא בביצה: "כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות". זו הייתה מטרת התקנה, ולפיכך די היה בשיעור של מהלך יום אחד ולא נדרש יותר מזה.
תחומי הגזירה:
המשנה ממשיכה ומגדירה את גבולות אותו אזור: "ואיזה התחומה" - מהו הגבול:
"אילת מן הדרום" - ואין זו אילת של ימינו, שהיא בוודאי רחוקה יותר ממהלך יום אחד.
"ועקרבא מן הצפון" - עקרבא בצפון.
"לוד מן המערב" - לוד במערב.
"וירדן מן המזרח" - נהר הירדן במזרח.
ביטול התקנה והתנאי שנלווה לה:
מכיוון שכל מטרת התקנה הייתה "כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות", ממשיכה המשנה: "ומשרבו הפירות התקינו שיהא ניפדה סמוך לחומה" - כאשר רבו הפירות בשוקי ירושלים, קבעו כלל לחזור לדין המקורי, שניתן לפדות את פירות הכרם בכסף, ואף במקום סמוך ממש לחומות ירושלים. שוב לא היה צורך באותה תקנה.
אולם המשנה מוסיפה: "תנאי היה הדבר" - בשעה שקבעו שאין עוד צורך להביא את הפרי עצמו, התנו תנאי, "שאמרו שכשירצו יחזור הדבר לכמות שהיה" - שבכל עת שירצו יוכלו להחזיר את הדבר לקדמותו, ולהביא את הפירות עצמם לירושלים מתחום מהלך יום אחד, וזאת שוב "כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות".
שיטת רבי יוסי:
לרבי יוסי מסורת אחרת בדבר האופן שבו התרחש שינוי זה. לדעתו, השינוי והתנאי שנלווה לו לא נעשו מפני שרבו הפירות ושוב לא היה צורך לעטר את שוקי ירושלים, אלא אירעו בזמן חורבן בית המקדש: משנחרב הבית, לא רצו עוד לעטר את שוקי ירושלים. באותה שעה נעשה השינוי, והותנה תנאי שכאשר ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, יחזור הדבר לקדמותו - לעטר את שוקי ירושלים בפירות.
הערת אגב - סדר הדברים בימות המשיח:
ראוי לציין כמה דברים מרתקים על משנה זו. בירושלמי על משנה זו מתואר סדר הדברים הכרונולוגי בימות המשיח באופן שונה מכפי שמביא הרמב"ם בסוף הלכות מלכים. הרמב"ם כותב שמלך המשיח יבנה את בית המקדש, ואילו לפי הירושלמי בית המקדש ייבנה מחדש לפני ביאת המשיח, קודם הקמתה מחדש של מלכות בית דוד.
בהקשר זה, ובהקשר לשאלות נוספות שבהן עוסק התוספות יום טוב כאן, הוא חוזה כי לפי הירושלמי ולפי משנה זו יתרחשו הדברים כך: בית המקדש ייבנה, ועדיין לא בהכרח נרצה לעטר את שוקי ירושלים בפירות, שכן מלכות בית דוד עדיין לא תחזור על כנה, ובמידה מסוימת נהיה עוד תחת שלטונן של ממשלות זרות אף לאחר בניין הבית - בדומה למה שהיה בשעה שנבנה בית המקדש השני. ובזמננו לא קשה כל כך לדמיין שדבר כזה יקרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את התקנה להעלות את פירות כרם רבעי עצמם לירושלים מתחום מהלך יום אחד לכל צד, שטעמה "כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות"; את גבולות אותו תחום - אילת בדרום, עקרבא בצפון, לוד במערב והירדן במזרח; את ביטול התקנה משרבו הפירות ואת התנאי שהותנה שיחזור הדבר לקדמותו כשירצו; את מסורתו של רבי יוסי שהשינוי אירע בזמן החורבן; ולבסוף את הערת האגב בעניין סדר בניין הבית וחזרת מלכות בית דוד.