מעשר שני, פרק ה', משנה א'. פרק ה' של מעשר שני פותח בדיני כרם רבעי. כרם רבעי, או נטע רבעי, הם הדינים הנוגעים לשנה הרביעית לאחר נטיעתו של עץ פרי. ההלכה היא שאת פירות הרבעי יש להעלות לירושלים בדיוק כמו מעשר שני, או לחלופין לפדותם על כסף ולהעלות את הכסף לירושלים - אף זאת בדיוק כמו מעשר שני. זו הסיבה שהלכות אלו נסמכות זו לזו, שכן הן חולקות הלכות רבות משותפות.
המשנה פותחת בדיני כרם רבעי - השנה הרביעית של גפן שבכרם. בגמרא נחלקו האם הלכות אלו נאמרו באופן בלעדי לגבי ענבים, או שהן נוהגות בכל עצי הפרי. משנתנו נוקטת בלשון 'כרם רבעי', ויש לדון האם הדין חל בנטע רבעי בכלל. עיסוקה הספציפי של משנתנו הוא בשאלה כיצד מזהים שעץ עומד בשנתו הרביעית, כדי שהדבר יהיה בידיעת הרבים, ואגב כך נזכיר גם את אופן זיהויָם של מקומות קבורה.
לשון המשנה:
"כרם רבעי - מציינין אותו בקוזזות אדמה" - את הענבים של השנה הרביעית היו מציינים, כלומר עושים להם סימן, על ידי הנחת רגבי אדמה סביבם. אלו היו רגבים מסוימים, שניתן היה להבחין כי אינם חלק מן הקרקע עצמה אלא הונחו שם בכוונה. הטעם לכך, לפי הגמרא בבבא קמא, הוא לסמל שכשם שמן האדמה אין מקבלים תועלת אלא לאחר תהליך - זריעה וכיוצא בזה - כך גם כאן, רק לאחר הפדיון ניתן ליהנות מן הפירות.
"ושל ערלה - בחרסית" - בשלוש השנים הראשונות, שפירותיהן אסורים בהנאה לחלוטין, היו מזהים אותם בהנחת חרסית - אדמה המשמשת לעשיית כלי חרס. כשם שהנוטע בה אין צומח דבר, כך גם פירות אלו הם דבר שאין ליהנות ממנו.
"ושל קברות - בסיד, וממחה ושופך" - את מקומות הקברים היו מסמנים בסיד, שצבעו לבן. היו ממחים אותו, כלומר ממוססים אותו, ואז שופכים, שכן המיחוי הפך אותו ללבן יותר. הלבן סימל את העצמות שהן לבנות, וכל הסימון בא לרמז שיש שם עצמות.
דעת רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: "במה דברים אמורים? בשביעית" - הצורך לציין את הפירות עבור אנשים אחרים קיים דווקא בשנה השביעית, שבה רשאים אחרים להיכנס לשדה ולקחת מפירותיו. אך בשאר שנות המחזור, מה להם בשדה שאינו שלהם? הרי אינם שייכים לשם. על אדם כזה אנו מיישמים "יקח הרשע וימות" - זו בעייתו שלו, ואין אנו מטפלים בבעיה עבורו כדי שלא יאכל איסור. אמנם הוא אינו יודע שאסור לו לאכול, אך אין הוא אמור לאכול מזה כלל, שהרי הוא גונב. לפיכך אין אנו טורחים לטפל בכך למענו. אך בשמיטה, שבה מותר לו לקחת, מוטל עלינו לטפל בדבר ולעשות סימן.
מעשה הצנועים:
המשנה ממשיכה ואומרת שהצנועים - ואף שבדרך כלל אנו מקשרים לשון זו לצניעות, הכוונה כאן לאותם אנשים שהיו מדקדקים במצוות - היו מפרישים מעות. הם לא הסתפקו בסימון בלבד, אלא היו מניחים כסף בצד ואומרים: כל מה שילקט מזה, כל אדם אחר שילקט מן הכרם הזה בשנה הרביעית, יתחלל אוטומטית על מעות אלו. את המעות היו לוקחים ואוכלים בירושלים. בכך דאגו הם עצמם לבעיה עבור האנשים: לא הסתפקו בתליית שלט, אלא ממש טיפלו בקושי שהיה שם, כדי שלא תיפול בעיה בידי אחרים. זו הייתה נהיגה לפנים משורת הדין.
התוספות מציין כי הטעם שאמרו זאת דווקא לגבי אותם דברים שאנשים אחרים לוקחים, ולא אמרו שהכול ייפדה, הוא שמא הם עצמם ירצו לקחת חלק מן הפירות ולעלות עמם לירושלים, ולכן לא רצו לפדות את הכול. תחת זאת אמרו שכל דבר הנלקט על ידי אחרים ייפדה באופן אוטומטי.
נחלקו הדעות האם מעשה הצנועים היה דווקא בשמיטה, או שנהגו כך אף בשאר שנות מחזור השמיטה, שבהן לא הורשו אנשים להיכנס ואף על פי כן המשיכו הצנועים בהנהגתם: לפי חלק מן הדעות כך אכן עשו, ולפי דעות אחרות עשו זאת בשמיטה בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרכי הציון של פירות אסורים ושל מקומות טומאה - קוזזות אדמה לכרם רבעי, חרסית לערלה וסיד ממוחה לקברות, כשכל סימן נושא בתוכו את סמליותו. עמדנו על דעת רבן שמעון בן גמליאל, שהציון נדרש דווקא בשביעית, שבה רשאים אחרים ליטול מן הפירות, ועל הנהגת הצנועים שהקדימו והניחו מעות לחילול כל הנלקט - לפנים משורת הדין - ועל דברי התוספות בטעם הדבר ובשאלה באילו שנים נהגו כך.