אנו למדים במסכת מעשר שני, פרק ד, משנה יב. המשנה עוסקת באדם שהודיע לבנו היכן הניח מעשר שני, ולאחר מכן נמצא ממצא שאינו מתאים בדיוק להודעה - בין בשינוי מקום ובין בשינוי כמות. שלושה מקרים לפנינו, ומהם נלמד מתי מניחים שהמעשר הוא זה שנמצא, ומתי מניחים שהמעשר ניטל וששאר הפירות חולין הם.
המקרה הראשון - שינוי מקום:
"אומר לבנו: מעשר שני בזווית זו, ומצא בזווית אחרת - הרי אלו חולין". האב מודיע לבנו כי הניח מעשר שני בזווית מסוימת בבית, והבן מוצא פירות בזווית אחרת - לא במקום שאמר לו אביו. פירות אלו חולין. אין מניחים שאלו הם אותם פירות שהניח האב, שהרי הוא הניחם בזווית מסוימת ושם אינם עוד. משום כך מניחים שהמעשר השני הוסר ממקומו, ואילו הפירות שנמצאו במקום אחר פירות אחרים הם.
המקרה השני - נמצא יותר מן הסכום:
"היה שם מנה, ומצא מאתיים - השאר חולין". האב אמר לבנו כי הניח שם שווי של מנה, ובאותה זווית עצמה מצא הבן כפליים - מאתיים במקום מנה. הכמות שעליה הודיע האב היא מעשר שני, וכל התוספת שמעליה חולין. כלומר, מן המאתיים שנמצאו רק מנה נחשבת מעשר שני.
המקרה השלישי - נמצא פחות מן הסכום:
"מאתיים, ומצא מנה - הכל מעשר". האב אמר שהניח שם מאתיים, והבן מצא מנה בלבד. אף שהממצא שונה ממה שאמר האב, אין מניחים שהמאתיים ניטלו כולן ושהמנה שנמצאה פירות אחרים היא. אלא אומרים שמחציתו ניטלה, וכל מה שנשאר במקומו - כל אותה מנה - מעשר שני הוא.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים באדם שהודיע לבנו היכן הניח מעשר שני: נמצא בזווית אחרת - הרי אלו חולין, שכן מניחים שהמעשר הוסר ואלו פירות אחרים; אמר מנה ונמצאו מאתיים - המנה מעשר והשאר חולין; אמר מאתיים ונמצאה מנה - הכל מעשר, שכן מניחים שנלקח חלק מן הפירות והנותר הוא המעשר עצמו.