מעשר שני, פרק ד', משנה י"א. במשנה הקודמת עסקנו בכלי שנמצאה כתובה עליו המילה "קרבן", והדין תלוי בשאלה אם הכלי עשוי חרס או מתכת. משנתנו עוסקת במקרה שבו לא נכתבה המילה השלמה, אלא אות בודדת על כל כלי וכלי, והשאלה היא כיצד יש לפרש את מה שמסמלת אותה אות.
האותיות ומשמעותן:
קו"ף - מייצגת את המילה "קרבן" (וככל הנראה נכתבה האות עם גרש, אף שאין הדבר מוכרח). הרי זה הקדש, וכפוף לדיני המשנה הקודמת, בין ביחס לכלי עצמו ובין ביחס למה שנמצא בתוכו.
מ"ם - מורה על "מעשר", והכוונה למעשר שני: תכולת הכלי היא מעשר שני.
דל"ת - "דמאי": פירות שגדלו והובאו ממקום אחר, ויש ספק אם הופרשו מהם מעשרות.
טי"ת - "טבל", וצריך להפריש ממנו תרומת מעשר.
תי"ו - מורה על "תרומה".
מדוע מורה האות מ"ם על מעשר שני?
יש מן המפרשים שהעירו: מנין לנו שאין הכוונה למעשר ראשון? והתשובה היא שמסתבר יותר שמדובר במעשר שני, שהרי מעשר ראשון הוא חולין. ואף אם נחשוש שמא מדובר במעשר ראשון שעדיין לא הופרשה ממנו תרומת מעשר - לא היו כותבים עליו "מעשר" סתם, שכן היה מקום להבין שזהו מעשר מתוקן שכבר הופרשה ממנו תרומת מעשר, והיה בכך מכשול. במקרה כזה היו כותבים תי"ו מ"ם (תרומת מעשר), או מ"ם טי"ת (מעשר טבל) וכיוצא בזה. משכתובה מ"ם לבדה, מורה הדבר שזהו מעשר שני.
אולם התוספתא מורה שכאשר נאמר "מעשר" סתם, יש להחמיר לשני הצדדים: שמא זהו מעשר ראשון - ויש להפריש ממנו תרומת מעשר; ושמא זהו מעשר שני - ויש לפדותו. למעשה יש להחמיר בשני העניינים, וזו כוונת משנתנו.
"בשעת הסכנה":
כל זה נאמר משום שהמשנה מדברת בשעת סכנה, שעה שהשלטון גזר גזירת שמד שלא יקיימו ישראל מצוות. מפני כך נצרכו להסתיר את המצוות שקיימו, ולא כתבו את המילה "תרומה" במלואה אלא אות תי"ו בלבד, וכן בשאר האותיות - הכול מחמת אותו חשש שבשעת הסכנה.
דעת רבי יוסי:
רבי יוסי אומר שאין באותיות אלו ראיה כלל: ייתכן שאין אלו אלא קיצורי שמות של אנשים, ואין בהם כל אינדיקציה למעמדם ההלכתי של הפירות המונחים בכלים.
וכפי שיתבאר בהמשך המשנה, רבי יוסי עצמו סובר שאף אם היתה כתובה על הכלי המילה "תרומה" במלואה, לא היה בכך כדי לומר שתכולתו תרומה. דבריו כאן נאמרים לרבנן לשיטתם: אף לדעתכם, שהכתוב על הכלי מהווה אינדיקציה למה שבתוכו, כאשר אין המילה השלמה כתובה ולפנינו אות אחת בלבד - אין בכך ידיעה ברורה, שכן ייתכן שזהו קיצור שמו של אדם, ולפיכך אין הדבר מהווה ראיה אפילו לשיטתכם.
ובדעת עצמו ממשיך רבי יוסי ואומר שאין בכך כלום: אף אם נמצאה חבית מלאה פירות וכתובה עליה במפורש המילה "תרומה", עדיין הרי היא בחזקת חולין. שכן ניתן לומר שקודם לכן - אתמול או בשנה שעברה - היו בה פירות תרומה, ולאחר מכן רוקנוה ומילאוה בדברים אחרים, ואין הכתוב עליה ראיה, שהבעלים פשוט שכח למחוק את המילה "תרומה" שהיתה כתובה עליה.
אולם חכמים חולקים על כך ואומרים: אף אם היתה בה תרומה בעבר, מששוב לא תהיה בה תרומה, ודאי היה מוחק את המילה "תרומה" הכתובה עליה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את משמעותן של אותיות בודדות הכתובות על כלים - קו"ף לקרבן, מ"ם למעשר שני, דל"ת לדמאי, טי"ת לטבל ותי"ו לתרומה; עמדנו על הטעם שמ"ם מורה דווקא על מעשר שני ועל שיטת התוספתא שיש להחמיר לשני הצדדים; ראינו שדין זה נאמר בשעת הסכנה, מפני גזירת השמד; ולבסוף נחלקו רבי יוסי וחכמים אם הכתוב על הכלי מהווה ראיה לתכולתו.