לפנינו משנה י' בפרק ד' של מסכת מעשר שני, העוסקת במי שמצא כלי שכתוב עליו 'קרבן'. כתובת זו מלמדת בדרך כלל כי החפץ שייך להקדש, ומכאן מתעוררת השאלה: על מה חלה הקדושה - על הכלי עצמו, על תכולתו, או על שניהם כאחד.
לשון המשנה:
"המוצא כלי וכתוב עליו קרבן" - אדם שמצא כלי ועליו כתובה המילה 'קרבן', שמשמעה שהחפץ שייך להקדש.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה מבחין בין סוגי הכלים, לפי חשיבותם:
"אם היה של חרס - הוא חולין ומה שבתוכו קרבן" - כלי חרס הוא כלי פשוט ונחות, ואין דרכם של בני אדם להקדיש חתיכת חרס להקדש. לפיכך יש להניח שהכלי עצמו חולין, ואילו תכולתו היא זו ששייכת להקדש.
"ואם היה של מתכת - הוא קרבן ומה שבתוכו חולין" - כלי מתכת הוא כלי חשוב, ולכן מניחים שהכלי עצמו שייך להקדש, ואילו מה שבתוכו חולין.
תשובת החכמים:
החכמים חולקים על רבי יהודה ואומרים לו: "אין דרך בני אדם להיות כונס חולין לקרבן" - אין זה מנהגם של בני אדם ליטול כלי של הקדש ולהכניס לתוכו חולין. כלי של הקדש יכיל הקדש, ולפיכך יש לומר ששני הדברים - הכלי ותכולתו - נחשבים כהקדש.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי יהודה והחכמים בדין כלי שנמצא ועליו כתוב 'קרבן'. רבי יהודה מחלק בין חרס למתכת לפי חשיבות הכלי, וקובע שהקדושה חלה על החשוב מבין השניים - הכלי או תכולתו. החכמים לעומתו קובעים כי מכיוון שאין דרך בני אדם לכנוס חולין בכלי של הקדש, גם הכלי וגם מה שבתוכו דינם כהקדש.