מעשר שני, פרק ד', משנה ט'. המשנה עוסקת בדינם של כספים שנמצאו: "כל המעות הנמצאים - הרי אלו חולין". המוצא מעות אינו צריך לחשוש שהן מעשר שני, ודינן כחולין לכל דבר.
"אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות":
אף אם נמצא מטבע זהב יחד עם מטבעות כסף ומטבעות נחושת, אין חוששים. לכאורה היה מקום לחשוש דווקא במצב כזה, שהרי אין דרכם של אנשים לערב מטבעות מסוגים שונים זה בזה, וערבוב שכזה מתאים לדפוס של מעשר שני: הפדיון נעשה על מטבע הזהב הגדול, ומשנותר עודף - נצטרפו אליו מטבעות נוספים בשוויים שונים. אף שיש בכך אינדיקציה, קובעת המשנה שאין לחשוש, ודינן חולין.
היוצא מן הכלל - ירושלים בשעת הרגל:
היוצא מן הכלל היחיד הוא ירושלים בזמן הרגל - בשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. דין זה מבוסס על המשנה בפרק שביעי של מסכת שקלים, שבירושלים בזמן החגים יש לחשוש שכל כסף שנמצא הוא מעשר שני, שכן זו הייתה העת שבה העלו ישראל את מעשרם השני לאכלו בירושלים. בכל מקום וזמן אחר - הרי אלו חולין.
"מצא בתוכן חרס וכתוב עליו מעשר":
אם נמצא עם המעות חרס - שבר של כלי חרס - ועליו כתוב "מעשר", הרי זה מעשר, ודינו כמעשר שני. אף שנכתב "מעשר" בלבד ולא פורש איזה מעשר, ניתן להניח שהכוונה למעשר שני, משום שמעשר ראשון הניתן ללוי אין לו מעמד הלכתי מלבד היותו שייך ללוי: אין בו הגבלות, ואינו צריך להיאכל בטהרה וכדומה. לפיכך, כתובת "מעשר" מלמדת על מעשר שני.
לסיכום: המשנה קובעת שכל המעות הנמצאות הרי הן חולין, ואין לחשוש שהן מעשר שני - אף כאשר נמצא דינר זהב מעורב עם מטבעות כסף ונחושת, על אף האינדיקציה שבערבוב זה. יוצאת מכלל זה ירושלים בשעת הרגל, שאז חוששים למעשר שני. ואם נמצא עם המעות חרס שכתוב עליו "מעשר" - הרי הן מעשר שני, שכן רק למעשר שני יש דין מיוחד המחייב ציון.