מעשר שני, פרק ד', משנה ח'. משנה זו עוסקת בפרטי חישוב סכום המעשר השני שניתן לפדות על פי מטבע מסוים.
שינוי ערך המטבע בין מקום למקום:
"המניח איסר ואכל עליו חציו" - אדם המייחד מטבע איסר לפדיון מעשר שני. האיסר מורכב משמונה פרוטות, והוא אכל כנגדו מחצית משוויו, מזון בשווי ארבע פרוטות.
"והלך למקום אחר והרי הוא יוצא בפונדיון" - במקום החדש ערכו של המטבע כפול, שכן פונדיון הוא שני איסרים. נמצא שהמטבע המקורי שווה כאן שני איסרים, ואף שאכל כנגד מחציתו, המחצית שנותרה שווה כעת איסר שלם.
"אוכל עליו עוד איסר" - לפיכך רשאי הוא לאכול כנגדו בשווי איסר, ולא בשווי חצי איסר, משום שערכו עלה.
ובמקרה ההפוך:
"המניח פונדיון ואכל עליו חציו" - הפריש פונדיון, ששווה שני איסרים, ואכל כנגדו את חציו - פירות בשווי איסר.
"והלך למקום אחר והרי הוא יוצא באיסר" - במקום החדש ירד ערכו של הפונדיון למחצית, עד שאינו שווה אלא איסר.
"אוכל עליו עוד פלג" - אינו יכול לאכול אלא בשווי חצי איסר. במקומו הראשון נותר לו שווי איסר, אך משעבר למקום שבו ערכו מחצית מן הסכום, לא נותר לו אלא שווי חצי איסר לאכול כנגדו.
מאימתי נחשב המטבע כמי שנתחלל כולו?
החלק הבא של המשנה עוסק במי שיש בידו מטבע של מעשר שני והוא אוכל פירות על סמך אותו מטבע. באיזה שלב נחשב המטבע כנתחלל לגמרי, שנוצל כולו ושאין בו עוד קדושת מעשר שני? כלומר, כמה פירות עליו לאכול כנגד המטבע עד שהיתרה שנשארה בו תהיה זניחה כל כך, שיהא מותר להשתמש במטבע כחולין.
"המניח איסר של מעשר שני, אוכל עליו אחד עשר באיסר ואחד ממאה באיסר" - מי שהניח מטבע איסר של מעשר שני, אוכל כנגדו עד אחד חלקי אחד עשר של איסר, או עד אחד חלקי מאה של איסר. מהם שני השיעורים הללו?
אחד חלקי אחד עשר: במעשר שני של דמאי, שאין אנו יודעים בוודאות שנקנה מעם הארץ, מי שאינו שומר על דיני מעשר כראוי, ומחמת החומרה הפרשנו ממנו מעשר שני שוב. במעשר שני מסוג זה רשאי לאכול עד אחד חלקי אחד עשר.
אחד חלקי מאה: במעשר שני ודאי, שהוא בוודאות מעשר שני, אין די בכך אלא צריך שלא יישאר אלא אחד חלקי מאה.
ולמה הכוונה? לדוגמה: אחד עשר רימונים הנמכרים באיסר. משאכל עשרה רימונים בקדושת מעשר שני ובתנאי מעשר שני, אותו חלק אחד עשר של האיסר שכנגדו היה יכול לאכול רימון נוסף במעשר שני - אינו צריך להיאכל. אותה כמות של אחד חלקי אחד עשר מן המטבע שנותרה בלא פדיון בטלה ומבוטלת, ואין צורך לחשוש לה ולאכול את הרימון האחד עשר. וכן הדין באחד ממאה: אם ניתן לקנות מאה רימונים באיסר, צריך לאכול תשעים ותשעה, ואותו אחרון, אחד חלקי מאה, נחשב כבטל.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
זו הדעה הראשונה במשנה, ועליה נחלקו:
"בית שמאי אומרים: הכל עשרה" - הכל מבוסס על שיעור אחד של עשירית, ודי בכך שאכל תשעה חלקים. בין בדמאי ובין בודאי, בשניהם השיעור הוא עשירית אחת.
"ובית הלל אומרים: בודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה" - במעשר שני ודאי השיעור הוא אחד חלקי אחד עשר, ובדמאי - עשירית אחת.
לא ניכנס לפרטי החשבון, אלא רק להבחנה היסודית שבין שני אלה: כאשר אדם פודה מעשר שני של ודאי, עליו להוסיף חומש, ואילו בפדיון מעשר שני של דמאי אין הוא צריך להוסיף חומש. והחשבון יוצא, שאם נותר במטבע אחד חלקי אחד עשר, אף בצירוף החומש אין הוא מגיע לשווי פרוטה, וכל שהוא פחות מפרוטה נחשב חסר ערך. לפיכך, מאחר שאחד חלקי אחד עשר עם החומש אינו מגיע לשווי פרוטה, אין צורך לחשוש לו. ובדמאי, מאחר שאינו מוסיף חומש, אחד חלקי עשר לבדו יוצא פחות מפרוטה, ולכן בטל ואין לחשוש לו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים. הראשון - שינוי ערכו של המטבע בין מקום למקום: עלה ערכו מאיסר לפונדיון, אוכל כנגד היתרה בשווי איסר; ירד ערכו מפונדיון לאיסר, אוכל כנגדה בשווי חצי איסר בלבד. השני - השיעור שבו נחשב המטבע כמי שנתחלל כולו: לדעה הראשונה, בדמאי אחד חלקי אחד עשר ובודאי אחד חלקי מאה; לבית שמאי, עשירית בשניהם; ולבית הלל, בודאי אחד חלקי אחד עשר ובדמאי עשירית - מפני שבודאי מצטרף החומש לחשבון ובדמאי אינו מצטרף, ובשני האופנים אין היתרה מגיעה לשווי פרוטה ולפיכך היא בטלה.