אנו ממשיכים במסכת מעשר שני, פרק ד', משנה ז'. משנה זו עוסקת בשאלה מה דינו של אדם הפודה מעשר שני מבלי שאמר בפירוש בפיו את מה שהוא עושה.
"הפודה מעשר שני ולא קרא שם":
אדם הפריש כסף לפדיון מעשר שני, אך לא אמר את המילים "זה פדיון מעשר שני". נחלקו בדינו התנאים:
רבי יוסי אומר: "דיו" - די בכך, שכן מתוך ההקשר ומתוך המעמד ברור שהכספים הופרשו לשם הפדיון.
רבי יהודה אומר: "צריך לפרש" - יש לומר את הדבר במפורש בפה.
"המדבר עם האישה על עסקי גיטה וקידושיה":
המשנה ממשיכה במקרה שונה לחלוטין מעניין מעשר שני, אך הנוגע לאותו יסוד עצמו: אדם משוחח עם אישה בעניין גיטה - שטר הגירושין שלה - או בעניין קידושיה, כדי לעשותה לאשתו. הם דנים בנתינת הגט, והגט מצוי ברשותו; או שהם דנים בנישואין, והטבעת או הכסף מצויים ברשותו.
"ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש" - הוא נותן לה את הגט, או את הכסף לקידושין, אך אינו אומר במפורש "זהו גיטך" או "הרי את מקודשת לי". וכאן נחלקו התנאים באותה מחלוקת:
רבי יוסי אומר: "דיו" - די בכך, והרי זה גט כשר וקידושין כשרים.
רבי יהודה אומר: "צריך לפרש" - יש לפרש את הדבר בפה.
ההלכה למעשה:
אנו פוסקים כרבי יוסי, שההקשר מספיק.
אספר בקצרה מעשה שאירע. פעם שימשתי עֵד בקידושין, ולא הצלחתי לשמוע את החתן אומר "הרי את מקודשת לי". ניכר היה שהוא אומר את הדברים, אך קולו היה רפה עד שלא היה אפשר לשמעו. אמרנו לו, אני והעד השני, שעליו לחזור על הדברים. הוא חזר עליהם, והעד השני שמע - אך אני שמעתי רק חלק מהם. כבר עמדנו לבקש ממנו לחזור בשלישית, אלא שהחתן והכלה נראו כמי שעומדים לפרוץ בצחוק, ולכן נמנענו מכך.
מסדר הקידושין פנה אל הרב צבי ברקוביץ, שנכח בחתונה, כדי לברר אם הדבר כשר. הרב ברקוביץ הורה לנו שיש ט"ז - נראה שבסימן כ"ז באבן העזר - שעל פי משנה זו ניתן לסמוך על כך שברור מתוך ההקשר שכוונת מעשהו של החתן הייתה לקדש את אשתו. לא היה כל ספק במה שהתרחש שם, ואין בכך חסרון בעצם העובדה שלא היה אפשר לשמעו מבטא את המילים עצמן.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה בשני מקרים מקבילים - פדיון מעשר שני בלא קריאת שם, ונתינת גט או קידושין בלא פירוש בפה. לדעת רבי יוסי די בכך שההקשר מגלה את הכוונה, ולדעת רבי יהודה צריך לפרש בפה. להלכה נפסק כרבי יוסי, וכפי שראינו יש לדבר השלכה מעשית ממש בדיני קידושין.