מעשר שני, פרק ד', משנה ו'. המשנה עוסקת במי שנמצא בעיצומו של תהליך פדיון מעשר שני על ידי החלפתו עם אדם אחר, ובאמצע התהליך משתנה ערכם של הפירות. כיצד נקבע החיוב הכספי, וכיצד נקבע שיעור הפדיון?
שני שלבים נפרדים בתהליך:
אין כאן מכירה אלא פדיון: אדם נותן כסף חולין תמורת פירות המעשר שני, הכסף נעשה כסף מעשר שני, והפירות נעשים חולין בידי מי שקיבלם. בתהליך זה קיימות שתי נקודות זמן שאין לערבן:
קניית הפירות - נעשית במשיכה, כלומר בשעה שהוא לוקח את התוצרת לרשותו בפועל. לפי שעה זו נקבע החיוב הכספי.
הפדיון - אינו מתרחש אלא בשעת נתינת הכסף. לפי שעה זו נקבע שיעור הפדיון.
המקרה הראשון - הערך עלה:
"מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע וְלֹא הִסְפִּיק לְפָדוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם" - הוא עשה מעשה קניין בפירות בשעה שהיו שווים סלע, אך לא הספיק לתת את המעות בפועל עד שהוכפל שוויים ועמדו על שתי סלעים. נמצא שמבחינת החיוב הכספי אינו חייב אלא סלע, שהוא השווי בשעת המשיכה; ואילו מבחינת הפדיון, המעשר שני נפדה לפי שוויו בשעת הפדיון - שתי סלעים.
לפיכך "נוֹתֵן לוֹ סֶלַע וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ" - הוא נותן לחברו את הסלע שהוא חייב לו, וסלע זו נעשית כסף מעשר שני. את מחצית השווי השנייה עליו לפדות בסלע נוספת, אלא שסלע זו נשארת ברשותו: הוא מייחד מטבע משלו ככסף מעשר שני ומשתמש בו לעצמו, ואינו נדרש לתתו לחברו. נמצא שהרוויח פירות בשווי סלע - בידו פירות בשווי שתי סלעים, ובידו גם מטבע מעשר שני שנשאר שלו.
המקרה השני - הערך ירד:
"מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בִּשְׁתַּיִם וְלֹא הִסְפִּיק לְפָדוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּסֶלַע" - הוא קנה את הפירות במשיכה בשעה שהיו שווים שתי סלעים, אך לא הספיק לתת את המעות עד שירד שוויים ועמדו על סלע אחת. מבחינת החיוב הכספי חייב הוא שתי סלעים, ואילו הפדיון הנדרש אינו אלא סלע אחת.
לפיכך "נוֹתֵן לוֹ סֶלַע מִן הַחֻלִּין" - מטבע חולין המתחלף בפירות המעשר שני ונעשה כסף מעשר שני בידי המקבל. "וְסֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ" - את הסלע השנייה רשאי לשלם מכסף מעשר שני שכבר היה בידו.
ולכאורה קשה: הרי אין פודין פירות מעשר שני בכסף מעשר שני. אלא שהסלע השנייה אינה משמשת לפדיון כלל - הפדיון כולו נעשה בסלע הראשונה, ואילו השנייה אינה אלא תשלום חיוב כספי בעלמא. לפיכך רשאי לשלמה מכסף המעשר שני שלו.
כשהמוכר עם הארץ:
"אִם הָיָה עַם הָאָרֶץ - נוֹתֵן לוֹ מִדְּמָאי" - אין נותנים מעות מעשר שני ודאי לעם הארץ, שמא לא ינהג בהן כראוי. לפיכך יינתנו המעות ממעשר שני של דמאי, ולא ממעות מעשר שני ודאי.
ויש גירסאות אחרות במשנה, שלפיהן כשהמוכר עם הארץ אין הוא רשאי לתת לו כלל מכסף מעשר שני, ושתי הסלעים צריכות לבוא מכספו החולין הרגיל.
לסיכום: משנה זו מלמדת שבפדיון מעשר שני דרך חליפין יש להבחין בין שתי נקודות זמן: החיוב הכספי נקבע לפי שווי הפירות בשעת המשיכה, ושיעור הפדיון נקבע לפי שוויים בשעת נתינת הכסף. עלה השווי - נותן סלע אחת, משתכר בסלע, וכסף המעשר שני השני נשאר שלו. ירד השווי - נותן סלע אחת מן החולין לפדיון, ואת השנייה, שאינה פדיון אלא תשלום חוב, רשאי לשלם מכסף מעשר שני שלו; ואם המוכר עם הארץ, נותן לו ממעות דמאי, ולגירסה אחרת - מן החולין בלבד.