מעשר שני, פרק ד', משנה ה'. משנה זו ממשיכה לעסוק בדרכים לעקוף את הצורך בתשלום חומש בפדיון מעשר שני. המקרה שלפנינו: אדם עומד בגורן שבו מעבדים את התבואה ואת המעשר שני, ואין בידו כסף. מאחר שאין לו כסף, אין הוא יכול לתת מעות לחברו העומד שם ולומר לו: "פדה את הפירות בכסף הזה".
הפתרון שמציעה המשנה:
הוא אומר לחברו: הפירות הללו נתונים לך במתנה. משעה שהתוצרת שייכת לחברו, יכול הוא לחזור ולומר: פירות אלו יתחללו וייעשו חולין - כלומר יפסיקו להיות מעשר שני - על הכסף שיש לי בביתי. בלשון המשנה שהובאה לעיל: "אין בידי כסף, אבל יש לי כסף בבית". כלומר, בכסף המונח בביתו הוא פודה את תוצרתו של חברו - התוצרת שהרגע נתן לו במתנה. וכמובן, הוא סומך על חברו ויודע שיחזיר לו את הפירות לאחר מכן.
קושי: והרי אין נותנים מעשר שני במתנה:
כפי שכבר הזכרנו במשנה הקודמת, אין אדם רשאי לתת מעשר שני במתנה. לפיכך יש לפרש בשני אופנים:
המשנה מדברת במצב שהפירות עדיין טבל, בטרם הופרש מהם מעשר שני, והחבר הוא זה שיפריש את המעשר שני.
לחלופין, משנה זו הולכת בשיטת רבי יהודה, שמעשר שני אינו ממון גבוה ואינו שייך לה', אלא הוא ממון בעל, שייך לבעליו - וממילא ניתן לתיתו במתנה.
דיוק הגמרא:
הגמרא מציינת כי בהכרח מדובר במקרה שגם לחברו אין כסף בביתו. שהרי אם היה לחבר כסף בבית, לא היה כל צורך להעביר אליו את הפירות במתנה, אלא היה אומר לו: "עשה לי טובה ופדה את מעשר שני הזה על הכסף שיש לך בבית". מכאן שאין לחבר כסף בביתו. עוד אפשר לומר, שאף אם יש לו כסף, ייתכן שאין הוא מעוניין להעביר את קדושת המעשר שני על מעותיו, שהרי יהיה עליו להעלות אותו כסף לירושלים.
לסיכום: המשנה מלמדת שכאשר אין בידו כסף בגורן, נותן אדם את הפירות לחברו במתנה, ולאחר מכן פודה בעצמו את פירות המעשר שני של חברו על הכסף המונח בביתו - ובכך נפטר מתוספת החומש.