מעשר שני, פרק ד', משנה ד'. משנה זו עוסקת ברעיון של הערמה על מעשר שני - הדרך שבה ניתן לעקוף את ההלכה המחייבת את הבעלים להוסיף חומש בפדיון מעשר שני.
יסוד ההיתר להערמה:
הירושלמי מבאר כי הבסיס להתרת עקיפה זו הוא לשון התורה במעשר שני: "כי יברכך ה' אלוקיך". מכיוון שנזכרה בו ברכה, למדו חז"ל שמותר להוסיף ולהיטיב עם הבעלים בעניין זה, ולפיכך הותר לו למצוא דרך זו של עקיפה כדי שיצא נשכר. מטעם זה גם נאמרה ההלכה במשנה ב' לעיל - שתי משניות קודם לכן - שהתירו לפודה לפדות במחיר הזול של הסיטונאי, כלומר במחיר שבו הקמעונאי קונה ולא במחיר שבו הוא מוכר.
לשון המשנה:
"מערים על מעשר שני" - מותר לעקוף את חיוב הוספת החומש במעשר שני. כיצד? "אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים, ולעבדו ולשפחתו העברים: הילך מעות אלו ופדה לך מעשר שני זה" - קח כסף זה ובו פדה את המעשר שני.
מדוע נמנו דווקא אלו? מפני שהם האנשים שהאדם סומך עליהם, שלא יימלטו עם הכסף אלא יעשו בו כרצונו. הוא נותן להם את המעות כשלהם, וכעת הם פודים את המעשר שני כאדם חיצוני, ואין הם נצרכים להוסיף חומש - שהרי אין זה המעשר שני שלהם.
לעומת זאת: "אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים, ולעבדו ולשפחתו הכנענים, מפני שידם כידו". שני סוגי אנשים אלו אינם מועילים להערמה:
בנו ובתו הקטנים - אין אפשרות לנקוט בדרך זו באמצעותם.
עבדו ושפחתו הכנענים - העבדים הנוכרים, שאף בהם אין הדבר מועיל.
הטעם לכך: ההלכה היא שידם כידו. כאשר הם קונים דבר, אין הם קונים אותו באופן עצמאי, אלא הקניין שייך בסופו של דבר לבעל הבית. נמצא שנתינת הכסף לידם אינה מועילה מאום, שכן אין הם אלא המשך שלו, ולפיכך עדיין יתחייב בתשלום החומש - וההערמה לא תועיל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את היתר ההערמה על מעשר שני, שיסודו בלשון "כי יברכך ה' אלוקיך" - שמתוך שנזכרה בו ברכה, ראוי להיטיב עם הבעלים (ומכאן גם ההיתר לפדות במחיר הסיטונאי שבמשנה ב'). ההערמה נעשית על ידי נתינת מעות לבנו ולבתו הגדולים או לעבדו ולשפחתו העברים, שיפדו את המעשר שני כאדם חיצוני ובלא תוספת חומש; אך אין היא מועילה בבנו ובתו הקטנים ובעבדו ושפחתו הכנענים, שידם כידו ואין קניינם קניין עצמאי.