מעשר שני, פרק ד', משנה ג'. משנה זו עוסקת בשאלת הקדימה בפדיון: כאשר שני אנשים מתחרים ביניהם על הזכות לפדות את המעשר שני, למי מוקנית הזכות לעשות זאת.
המקרה הראשון - שניהם מציעים סלע:
"בעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע - בעל הבית קודם" - בעל הבית, האדם שגידל את הפירות או שהיה בעליו של המעשר שני, אומר שברצונו לפדות את המעשר בסלע, ואדם אחר, שאינו בעל הבית, מציע אף הוא סלע. ההלכה מעניקה קדימות לבעל הבית, והוא זה שייקח את הסלע ויעלה אותה לירושלים.
וטעם הדבר: "מפני שהוא מוסיף חומש" - ההלכה קובעת שכאשר בעל המעשר שני הוא הפודה, עליו להוסיף חומש על דמי הפדיון. תוספת זו היא רבע מן הקרן המקורית, ומשמצרפים אותה לקרן מסתבר שהיא חמישית מן הסכום הכולל. זהו הידוע בשם 'חומש מלבר' - חומש מבחוץ, שכן החישוב נעשה מן הסכום הכולל לאחר התוספת.
אדם אחר הפודה מעשר שני שאין לו כל קשר אליו, אינו מחויב להוסיף חומש. נמצא שהמעשר שני עתיד להרוויח מכך שהבעלים המקוריים יפדו אותו, ומשום כך ניתנת לבעל הבית קדימות.
המקרה השני - האחר מוסיף איסר:
"בעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר" - בעל המעשר שני מציע לפדותו בסלע, ואדם אחר מציע סלע ועוד איסר. ומהו שיעורו של איסר? לפי חלוקת המטבעות:
סלע מורכב מארבעה דינרים.
כל דינר מורכב משישה מעה.
כל מעה מורכב מארבעה איסרים.
נמצא שאיסר הוא אחד חלקי תשעים ושישה מן הסלע - תוספת מזערית בלבד.
ואף על פי כן קובעת המשנה: "של סלע ואיסר קודם" - האדם המוכן להוסיף את הכמות הקטנה הזו קודם, אף שאין הוא עתיד להוסיף חומש, שהוא גדול בהרבה מאותו איסר. וטעם הדבר: "מפני שהוא מוסיף על הקרן" - האחר מוסיף על הקרן עצמה, וישנה העדפה לתוספת בקרן. הראשונים מסבירים כי בעל הבית יכול תמיד להיחלץ מחובת תשלום החומש, כפי שנראה במשנה הבאה, ומשום שקיימת דרך לעקוף את החיוב, אין סומכים על תוספת החומש שלו. לפיכך, כל המוסיף על הקרן קודם, אף אם תוספתו על הקרן פחותה מן החומש.
"הפודה מעשר שני שלו - מוסיף חומש":
המשנה ממשיכה ומנסחת את הכלל שתואר בתחילתה: מי שפודה את מעשר שני שלו מוסיף חמישית, ובשני אופנים:
"בין שהוא שלו" - שגידל את הפירות בעצמו.
"ובין שניתן לו במתנה" - שהגיע לידיו במתנה.
המפרשים מבארים כי הכוונה במתנה היא שהפירות ניתנו לו בעודם טבל, בטרם הופרש המעשר שני. שהרי ההלכה היא שאין אפשרות לתת מעשר שני במתנה, לפי שהוא 'ממון גבוה' - שייך לה' ולשמים, ואין ביד אדם ליתנו במתנה. אך אם קיבל טבל במתנה ולאחר מכן הופרש ממנו מעשר שני, אף שלא גידל את המעשר שני בעצמו, הרי כיוון שהוא הבעלים בהווה והקרן שלו - חייב להוסיף חומש.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני הקדימה בפדיון מעשר שני. כאשר שניהם מציעים סלע - בעל הבית קודם, מפני שהוא מוסיף חומש והמעשר מרוויח מכך. אך כאשר האחר מוסיף איסר על הקרן - הוא קודם, אף שתוספתו פחותה מן החומש, לפי שהתוספת בקרן עדיפה, ומשום שבעל הבית יכול להיחלץ מחובת החומש. עוד למדנו שחובת החומש חלה על הפודה את מעשר שני שלו, בין שגידלו בעצמו ובין שקיבל את הפירות במתנה בעודם טבל.
במשנה הבאה נראה כיצד יכול בעל הבית להיחלץ מחובת תוספת החומש.