מעשר שני, פרק ד', משנה א'. משנה זו עוסקת בשאלה באיזה מחיר פודים את המעשר השני, בהתאם למקום הפדיון. הרמב"ם מלמדנו כי לכתחילה אין להוליך את פירות המעשר השני ממקום למקום כדי לפדותם במקום אחר לפי מחירו שם; אך אם עשה כן - בכך עוסקת משנתנו.
"פודהו כשער מקומו":
"הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִמְּקוֹם הַיֹּקֶר לִמְקוֹם הַזּוֹל, אוֹ מִמְּקוֹם הַזּוֹל לִמְקוֹם הַיֹּקֶר" - המשנה מונה שני מקרים:
ממקום היוקר למקום הזול - הוליך את פירות המעשר השני ממקום שבו הפירות נמכרים ביוקר אל מקום שבו הם זולים יותר.
ממקום הזול למקום היוקר - הוליכם ממקום שבו הפירות נמכרים בזול אל מקום יקר יותר.
בשני המקרים ההלכה אחת: "פּוֹדֵהוּ כְּשַׁעַר מְקוֹמוֹ" - הפדיון נעשה לפי השער והשווי הנוהגים במקום שבו מתבצע הפדיון בפועל. בכל מקום שבו נעשה הפדיון, זהו המחיר שלפיו פודים את הפירות.
"השבח לשני וההוצאה מביתו":
"הַמֵּבִיא פֵּרוֹת מִן הַגֹּרֶן לָעִיר, וְכַדֵּי יַיִן מִן הַגַּת לָעִיר" - הביא פירות מן הגורן, ממקום הדיש שבו גדלו ועובדו, אל העיר, או שהוליך כדי יין מן הגת אל העיר. במקום הייצור המחירים תמיד נמוכים יותר, ובעיר עתיד הוא לשלם יותר - נמצא שערך הפירות עלה. לכתחילה לא היה צריך להוליכם, שהרי זהו מקום ייצורם.
"הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי" - תוספת הערך נחשבת של המעשר השני: הפדיון ייעשה לפי המחיר הגבוה יותר, ומחמת כן יתרבה כסף המעשר השני.
"וְהַהוֹצָאָה מִבֵּיתוֹ" - הוצאות ההובלה וכדומה יוצאות מכיסו של הבעלים, ואין המעשר השני אחראי להן.
נמצא שכאשר הוא פודה את המעשר השני, הוא פודה סכום גבוה יותר, ובידו יהיה יותר כסף מעשר שני להוציא בירושלים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הפודה פירות מעשר שני פודה אותם לפי שער המקום שבו נעשה הפדיון, בין שהוליכם ממקום היוקר למקום הזול ובין שהוליכם ממקום הזול למקום היוקר. וכשהביא פירות מן הגורן או כדי יין מן הגת אל העיר, ועלה ערכם - השבח נכנס לכסף המעשר השני, ואילו הוצאות ההובלה מוטלות על הבעלים ויוצאות מכיסו.