מעשר שני, פרק ג', משנה י"א. המשנה הקודמת דנה במחלוקת בעניין דברים שנקנו בכסף מעשר שני ונטמאו: לדעת התנא קמא, לא רק את המעשר שני עצמו שנטמא ניתן לפדות, אלא אף את הפריטים שנקנו בכסף מעשר שני; ורבי יהודה חלק וקבע כי אין פודים אותם אלא קוברים אותם. משנתנו דנה במעמדו של בעל חיים חי שנקנה בכספי מעשר שני.
"צבי שלקחו בכסף מעשר ומת":
אדם שקנה צבי בכספי מעשר שני על מנת לאכלו בירושלים, והצבי מת - האפשרות היחידה העומדת לפניו היא לפדותו. אולם פדיון זה אינו אלא באופן שהצבי ישמש מעתה למאכל כלבים, שכן אין הוא ראוי לדבר אחר, ומשמת לא הוכשר בשחיטה. מכאן נחלקו התנאים:
תנא קמא: "ייקבר עם עורו" - הצבי צריך להיקבר, ואף עורו נקבר עמו.
רבי שמעון: "ייפדה" - מותר לפדותו, ומאכילו לכלבים. רבי שמעון סובר שניתן לפדות דבר שנתקדש, ולאחר שנפקעה ממנו קדושתו מותר להאכילו לכלב.
"לקחו חי ושחטו ונטמא":
מכאן עוברת המשנה להיבט הקשור למשנה הקודמת: אדם שקנה את הצבי בכסף מעשר שני בעודו חי, ולאחר מכן שחטו כדי לאכלו, ובשר הצבי נטמא. אין הוא יכול לאכלו, שהרי יש בו קדושת מעשר שני והוא טמא, ולפיכך קובע התנא קמא: "ייפדה" - מותר לפדותו.
ולכאורה יש לתמוה: הלא במשנה הקודמת נחלק רבי יהודה וקבע שדברים הנקנים בכסף מעשר שני שנטמאו אינם נפדים. מבארים המפרשים כי כאן אף רבי יהודה מודה, מן הטעם הבא: כיוון שנקנה הצבי בכסף מעשר שני בעודו חי, אין הוא כפוף לדיני מעשר שני הרגילים. הפרשה שבתורה, האומרת שכאשר האדם רחוק מירושלים רשאי הוא לפדות, וההגבלות שהוטלו על הלכה זו - כל אלו נוגעים למעשר שני עצמו ולא לדברים הנקנים בכסף מעשר שני. פרשה זו כולה אינה נוגעת לבהמה חיה, שכן בהמה חיה יכולה להיות מובלת בקלות לירושלים על רגליה, ואין בה הבעיה של הצורך לשאתה ולהובילה. משום כך אין היא נכללת בפרשה, ולפיכך אף רבי יהודה מודה שניתן לפדותה, על אף שהיא דבר שנקנה בכסף מעשר שני.
"לקחו שחוט ונטמא":
ממשיכה המשנה: אם קנה את הצבי לאחר שכבר נשחט, ונטמא - "הרי הוא כפירות". מעמדו זהה לפירות מעשר שני, כלומר לדברים שנקנו בכסף מעשר שני, שהם נושא המחלוקת שבמשנה הקודמת בין התנא קמא, שאמר שנפדים, לבין רבי יהודה, שאמר שאינם נפדים. הטעם: אף שמקורו מבעל חיים, בשעה שנקנה בכסף מעשר שני היה כבר שחוט, ומעמדו כמעמד פירות רגילים.
לסיכום: משנתנו העמידה שלושה מצבים בצבי שנקנה בכסף מעשר שני - צבי שמת (מחלוקת התנא קמא ורבי שמעון אם ייקבר עם עורו או ייפדה ויואכל לכלבים); צבי שנקנה חי, נשחט ונטמא (נפדה, ואף רבי יהודה מודה, שכן בהמה חיה אינה בכלל הפרשה); וצבי שנקנה כשהוא כבר שחוט ונטמא (דינו כפירות, ובו נחלקו התנא קמא ורבי יהודה כבמשנה הקודמת).