מעשר שני, פרק ג', משנה י'. במשנה הקודמת למדנו כי מעשר שני שנטמא ניתן לפדותו אפילו בירושלים. משנתנו עוסקת במקרה נוסף: לא במעשר שני עצמו, אלא בפירות שנקנו בכסף מעשר שני ונטמאו.
לשון המשנה:
"הלוקח פירות בכסף מעשר שני שנטמאו - ייפדו" - זו דעת תנא קמא: מאכל שנקנה בכסף מעשר שני ונטמא, הרשות נתונה לפדותו.
"רבי יהודה אומר: ייקבר" - לדעת רבי יהודה אין לפירות אלו תקנה אלא כיסוי וקבורה, ואין שום דבר שאפשר לעשות בהם; מאחר שנקנו בכסף מעשר שני, שוב אין אפשרות לפדותם. ומקור הדין בפסוק "וצרת הכסף" - שיש לצרור את הכסף ולהשתמש בו לפדיון, ומכאן שהכוונה לכסף ראשון ולא לכסף שני. פדיון אחד בלבד יש כאן, ואין פודים פעם שנייה.
טענת החכמים - קל וחומר:
אמרו לו החכמים לרבי יהודה: "ומה אם מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה" - אם מעשר שני עצמו שנטמא נפדה, כפי שלמדנו במשנה הקודמת, קל וחומר בפירות שאינם מעשר שני ממש אלא נקנו בכסף מעשר שני ונטמאו - "אינו דין שייפדו?" בוודאי ראוי להתיר את פדיונם.
תשובת רבי יהודה:
אמר להם רבי יהודה שאין זה קל וחומר: "אם אמרת במעשר שני עצמו... שכן הוא נפדה בטהור בריחוק מקום" - במעשר שני עצמו קיימת הלכה שכאשר הוא טהור ונמצא בריחוק מקום מירושלים, ניתן לפדותו על כסף. אפשר, אם כן, שמפני קולא זו הקלו בו אף כאשר נטמא בירושלים. אך "תאמר בכסף מעשר שני, שאינו נפדה בטהור בריחוק מקום" - הפירות שנלקחו בכסף מעשר שני אינם שותפים להלכה זו כלל, ואף כשהם טהורים ומצויים ברחוק מירושלים אין פודים אותם.
שהרי מי שפדה את מעשרו על כסף וקנה בו פירות, ההלכה בו - כפי שלמדנו בפרק הראשון - שעליו להעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם שם, ואינו רשאי לפדותם פעם שנייה. נמצא שהנלקח בכסף מעשר שני חמור מן המעשר עצמו בבחינה זו. משום כך סבור רבי יהודה שאין לדון בו קל וחומר לעניין פדיון לאחר שנטמא, ולפיכך דינו קבורה בלבד.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בדין פירות שנלקחו בכסף מעשר שני ונטמאו: לדעת תנא קמא ייפדו, ולדעת רבי יהודה ייקברו, שכן מן הפסוק "וצרת הכסף" נלמד שאין פדיון אלא בכסף ראשון. החכמים ביקשו ללמוד בקל וחומר ממעשר שני עצמו שנטמא ונפדה, ורבי יהודה דחה את הקל וחומר: מעשר שני עצמו נפדה אף בטהור בריחוק מקום, ואילו הנלקח בכסף מעשר שני אינו נפדה כלל אלא עולה ונאכל בירושלים - ולכן חמור הוא, ואין ללמוד ממנו להקל.