אנו עומדים במעשר שני, פרק ג'. ככלל, אין אדם פודה מעשר שני בירושלים, אלא מחוצה לה, שנאמר: "כי לא תוכל שאתו" - כאשר המשא כבד מנשוא ואין בידו להעלות את הפירות עצמם, הותר לו לפדותם על כסף ולהעלות את הכסף לירושלים.
אולם יש לפסוק זה פירוש נוסף: לשון "שאת" עשויה להתפרש גם כאכילה - אכילת הפירות. לפי פירוש זה, כל שאין בידו לאכול את הפירות רשאי לפדותם, ואפילו בירושלים עצמה. כגון פירות שנטמאו, שהרי מעשר שני טמא אינו נאכל, ומשום כך יש מקום לפדותו אף בפנים. משנתנו דנה, אם כן, בקריטריונים לפדיית מעשר שני שנטמא.
לשון המשנה:
"מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא" - אין הכוונה בהכרח שנטמא לאחר כניסתו, שכן להלן יידונו גם מקרים שבהם נטמא קודם שנכנס. מכל מקום, כעת הפירות בירושלים והם טמאים. במשנה שני סוגי טומאה:
"בין שנטמא באב הטומאה" - ונעשה ראשון לטומאה, כגון שרץ או עכבר מת שנגע בו.
"בין שנטמא בולד הטומאה" - שנגע בראשון לטומאה, בדבר שנגע באב הטומאה, ובכך נעשה שני לטומאה.
"בין בפנים בין בחוץ" - בין שאירעה הטומאה בירושלים ובין שאירעה מחוצה לה והפירות נכנסו לאחר מכן. כך או כך, ובכל דרגת חומרה של טומאה, דנה המשנה בדינם.
בית שמאי אומרים:
"יפדה ויאכל הכל בפנים" - יפדה את הפירות ויאכלם בתוך ירושלים. יש חובה לאכלם בפנים, ואין להוציאם מחוץ לעיר, כדין מעשר שני רגיל; אף שנפדה ונעשה חולין, עדיין אין מוציאים אותו מחוץ לירושלים.
"חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ" - זהו היוצא מן הכלל: פירות שנטמאו מחוץ לירושלים במגע אב הטומאה, ונכנסו לעיר כשהם טמאים מכבר - המחיצות, חומות העיר, לא קלטו אותם, ולא תפסו בהם במידה המחייבת אכילה בירושלים. לפיכך, לדעת בית שמאי ניתן להוציאם מחוץ לעיר ולאכלם שם.
בית הלל אומרים:
"הכל יפדה ויאכל בחוץ" - בכל סוגי הטומאה פודה את המעשר השני ואוכלו מחוץ לירושלים לאחר הפדיון.
"חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים" - אלא אם כן נטמא במגע ולד הטומאה, שנגע בו ראשון לטומאה, וזאת בתוך ירושלים. במקרה זה אכן אומרים שמחיצות העיר קלטו אותו, שהרי נכנס בטהרה, וכשנטמא - נטמא רק על ידי ראשון לטומאה. לפיכך, אף לדעת בית הלל יהיה טעון אכילה בירושלים, ואף לאחר הפדיון.
לסיכום: ככלל אין פודים מעשר שני בירושלים, אך מן הדרשה שלשון "לא תוכל שאתו" כוללת גם את מי שאינו יכול לאכול, למדנו שמעשר שני שנטמא נפדה אף בפנים. במשנה נחלקו בית שמאי ובית הלל היכן ייאכל לאחר הפדיון, וגדר המחלוקת הוא בכוחן של המחיצות לקלוט: לבית שמאי הכל נפדה ונאכל בפנים, חוץ ממה שנטמא באב הטומאה בחוץ; ולבית הלל הכל נפדה ונאכל בחוץ, חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים.