מעשר שני, פרק ג', משנה ז'. המשנה עוסקת באילן העומד על חומות ירושלים: "אילן שעומד לפנים ונוטה לחוץ, או עומד בחוץ ונוטה לפנים" - אילן הנטוע בתוך חומות ירושלים וענפיו נוטים אל מחוץ לחומה, או אילן הנטוע מחוץ לחומה וענפיו תלויים ונכנסים אל תוך ירושלים.
השאלה היא מה מעמדם של חלקי האילן השונים: האם הם נחשבים כירושלים או כחוץ? לשאלה זו שתי השלכות הלכתיות: אכילת מעשר שני, המותרת בירושלים בלבד, ופדיון מעשר שני, שאין עושים אותו בתוך חומות ירושלים אלא אם כן נטמא.
"מכנגד החומה ולפנים כלפנים":
ההלכה נקבעת על פי מיקומה של החומה: "מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ".
כל שהוא כנגד החומה ולפנים - דינו כירושלים: אוכלים בו מעשר שני ואין פודים בו.
כל שהוא כנגד החומה ולחוץ - דינו כחוץ: אין אוכלים שם מעשר שני, אך פודים בו.
לפיכך, אם הענפים נוטים אל מחוץ לחומה - הרי הם כחוץ, ואין אוכלים תחתיהם מעשר שני, אך פודים בהם.
הסתירה למשנה במסכת מעשרות:
במסכת מעשרות למדנו: "ובירושלים הכל הולך אחר הנוף" - שבירושלים הכל נקבע לפי מיקום הענפים. לכאורה יש בכך סתירה למשנתנו, שלפיה הדבר תלוי במיקום החומה.
יש המבארים, על פי הגמרא במכות, שכוונת הדברים היא "אף אחר הנוף" - כלומר לעיתים הולכים אחר העיקר, אחר הגזע, ולעיתים אחר הענפים, והדבר תלוי במיקום החומה. כך למשל אילן הנטוע מחוץ לירושלים ונופו בתוך העיר: הולכים במקרה זה אחר הנוף, משום שהנוף נמצא בתוך חומת ירושלים. לפי ביאור זה מתיישבים הדברים עם משנתנו, שהכל תלוי במיקום החומה, אלא שלעיתים מיקום החומה הוא הגורם שהדין ייקבע לפי הנוף. קיימת דרך נוספת לבאר זאת, אך נסתפק בכך בשלב זה.
מעמדם של בתי הבדים:
בתי הבדים היו בנויים לרוב בתוך חומות העיר, וכך היה גם בירושלים. אומרת המשנה: "בתי הבדים שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ, או שפתחיהן לחוץ וחללן לפנים" - פתח בית הבד נפתח אל תוך ירושלים, אך גוף הבניין וחללו נמצאים מחוץ לחומה; או להיפך, שהפתח נפתח אל מחוץ לחומה וחללו בתוך ירושלים.
בית שמאי אומרים: "הכל כלפנים" - כל בית הבד נחשב כירושלים, ולפיכך אוכלים בו מעשר שני ואין פודים בו. כך מבאר הרב. אולם מן התוספתא מוכח שכוונת בית שמאי באומרם "כלפנים" היא לחומרא בלבד: אין פודים שם מעשר שני, ואף על פי כן אין אוכלים שם מעשר שני.
בית הלל אומרים: "מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ" - אין נותנים משקל למקום הפתח ולא למקום החלל, אלא הכל נקבע לפי מיקום החומה: מה שנמצא כנגד החומה ולפנים - כירושלים, ומה שמחוצה לה - כחוץ, ובית הבד נחלק לשניים בהתאם למקומו ביחס לחומת ירושלים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל "מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ" באילן העומד לפנים ונוטה לחוץ או להיפך, לעניין אכילת מעשר שני ופדיונו; עמדנו על יישוב הסתירה למשנה במסכת מעשרות "ובירושלים הכל הולך אחר הנוף" - "אף אחר הנוף"; ולמדנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בבתי הבדים שפתחיהן לכאן וחללן לכאן, בין הדנים את כולם כלפנים לבין הדנים כל חלק לפי מיקומו ביחס לחומה.