מעשר שני, פרק ג', משנה ו'. במשנה הקודמת הצגנו את היסוד שפירות מעשר שני, משנכנסו לירושלים, שוב אין הם יכולים לצאת ממנה. משנתנו באה לדקדק בגדריה של הלכה זו.
פירות שנגמרה מלאכתן שעברו בתוך ירושלים:
"פירות שנגמרה מלאכתן" - פירות שהושלם עיבודם, כך שהגיעו לגמר מלאכה והם ראויים להפרשת תרומות ומעשרות, אלא שעדיין לא הופרשו מהם. "ועברו בתוך ירושלים" - בעודם טבל, בטרם הופרש מהם המעשר, הוכנסו לירושלים והוצאו ממנה, וההפרשה של מעשר ראשון ומעשר שני נעשתה מחוץ לירושלים.
ההלכה בזה: "יחזיר מעשר שני שלהן ויאכל בירושלים" - יש להשיב את המעשר השני אל ירושלים ולאוכלו שם, ואין אפשרות לפדותו מחוץ לירושלים. הטעם לכך הוא שהתנא של משנתנו סובר "מתנות שלא הורמו כאילו הורמו" - כל התרומות והמעשרות, ובהם מתנות הכהונה ומתנות הלוי, וכן מעשר שני (אף שאינו ניתן לאחר אלא נאכל בידי הבעלים עצמם), אף בטרם הורמו רואים אותם כאילו כבר הורמו והופרשו.
לפיכך, אף שבשעה שהפירות הובאו לירושלים לא היה המעשר השני מציאות עצמאית בפני עצמה, אלא הכול היה כלול בטבל, מכיוון שסופו של המעשר השני להיות מופרש מהם - הרי זה כאילו המעשר השני עצמו היה בירושלים. משום כך שוב אין אפשרות לפדותו, ויש להחזיר את אותו מעשר שני עצמו לירושלים ולאוכלו שם.
פירות שלא נגמרה מלאכתן:
כל האמור לעיל נאמר דווקא בטבל שהגיע לגמר מלאכה. אך "שלא נגמרה מלאכתן" - פירות שעיבודם לא הושלם, כגון "סלי ענבים לגת", סלי ענבים העומדים להיות מובאים לגת ועדיין לא הובאו, או "סלי תאנים למוקצה", סלים מלאים תאנים העומדים להיות מובאים למוקצה, המקום שבו מייבשים אותן ועושים מהן עיגולי דבילה. פירות אלו עדיין לא הגיעו לגמר מלאכה, ובדינם נחלקו בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים: "יחזיר מעשר שני שלהן ויאכל בירושלים" - יש להחזיר את המעשר השני לירושלים אף שלא היה בפירות גמר מלאכה. לדעתם, כוחן של מחיצות ירושלים - חומותיה וגבולותיה - לקלוט את המעשר השני, ולא רק בשלב הטבל שקדם להפרשה ולקריאת שם מעשר שני, אלא אף קודם לכן, בעוד תהליך עיבוד הפרי לא נסתיים.
בית הלל אומרים: כיוון שלא הגיע הטבל לשלב של גמר מלאכה והשלמת העיבוד, אין המחיצות קולטות. לפיכך, כשיוציא את הפירות מירושלים ויפריש מהם מעשר שני, ויהיה לפניו מעשר שני נפרד - רשאי לפדותו, לאכול את הפירות בכל מקום שירצה ולהעלות את המעות בלבד לירושלים.
דעת רבי שמעון בן יהודה משום רבי יוסי:
רבי שמעון בן יהודה חולק ואומר שבית שמאי ובית הלל כלל לא נחלקו בפירות שלא נגמרה מלאכתן: לדברי הכול אין להם דין מעשר שני בשעה שהובאו לירושלים, וכאשר מפרישים מהם מעשר שני לאחר מכן, אותו מעשר שני נאכל בכל מקום והמעות עולות לירושלים, שהרי ניתן לפדותו. במה נחלקו? בפירות שנגמרה מלאכתן:
בית שמאי: יש להחזיר את המעשר השני לירושלים ואין לפדותו עוד, שהרי זה כאילו המעשר השני עצמו היה בירושלים.
בית הלל: אף בזה ניתן לפדותו ולאוכלו בכל מקום.
דעה זו עומדת בניגוד לדעה הראשונה שבמשנה, שלפיה הכול מודים בפירות שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים, שהמעשר השני חייב לחזור לירושלים. לפי רבי שמעון בן יהודה, בית הלל סוברים שאף אם הגיעו הפירות לגמר מלאכה אין צורך להחזירם, וניתן לפדות את המעשר השני מחוץ לירושלים.
"ושל דמאי - נכנס ויוצא ונפדה":
המשנה מסיימת בדינו של דמאי, פירות שיש ספק אם הופרשו מהם מעשרות. דמאי נכנס לירושלים, יוצא ממנה ונפדה מחוצה לה. בהבנת קביעה זו ישנן שתי דרכים:
יש המבינים שהמשנה עוסקת במעשר שני ממש של דמאי, שכבר הופרש: אף אם הוכנס מעשר שני זה לירושלים, ניתן להוציאו ולפדותו מחוץ לירושלים.
ויש אומרים שאף מעשר שני של דמאי עצמו, משהובא לירושלים אינו יכול לצאת ממנה, ודינו כדין מעשר שני רגיל. ומשנתנו עוסקת בטבל של דמאי, שעדיין לא הופרשו ממנו המעשרות: אם נכנס לירושלים, ניתן להוציאו ולהפריש ממנו מעשר שני מחוצה לה, ואותו מעשר שני אינו צריך לחזור לירושלים אלא ניתן לפדותו בחוץ.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים - המעשר השני שיופרש מהם חייב לחזור לירושלים ולהיאכל שם, מכוח היסוד ש"מתנות שלא הורמו כאילו הורמו". בפירות שלא נגמרה מלאכתן נחלקו בית שמאי, הסוברים שמחיצות ירושלים קולטות אף בשלב זה, ובית הלל, הסוברים שניתן לפדות. רבי שמעון בן יהודה משום רבי יוסי היפך את הדברים: המחלוקת היא דווקא בפירות שנגמרה מלאכתן, ואילו בשלא נגמרה מלאכתן הכול מודים שניתן לפדות. ולסיום, עמדנו על דין הדמאי ועל שתי הדרכים בהבנתו.