מעשר שני, פרק ג', משנה ה'. משנה זו עוסקת בהלכה שברגע שאדם מכניס פירות של מעשר שני לירושלים, אין הוא יכול להוציאם ממנה לאחר מכן, אלא הם חייבים להישאר ולהיאכל בירושלים.
לשון המשנה:
"מעות נכנסות לירושלים ויוצאות" - מותר להכניס את כספי המעשר שני לירושלים ולהוציאם משם, ואין בכך חשש כלל.
"ופירות נכנסין ואינן יוצאין" - משנכנסו פירות מעשר שני לירושלים, אין הם יכולים לצאת ממנה. הלשון הנקוטה בכך היא שמחיצות ירושלים, מחיצותיה או חומותיה, קולטות אותם - תופסות אותם, ואין עוד אפשרות להוציאם. ואילו בכספי מעשר שני אין כלל כזה.
דעת רבן שמעון בן גמליאל:
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הפירות נכנסין ויוצאין" - הוא חולק על כלל זה בפירות, וסובר שאף הפירות, לאחר שנכנסו לירושלים, ניתן להוציאם ממנה.
אולם הירושלמי מבאר שאף רבן שמעון בן גמליאל, האומר שאפשר להוציא את הפירות, מודה שמחיצות ירושלים תופסות את הפירות במידה מסוימת: אין להוציאם מירושלים לצורך פדייתם בחוץ. ההיתר הוא להוציאם באופן זמני בלבד - למשל, כדי לטחון את חיטי המעשר שני ולאפותן מחוץ לירושלים, ולאחר מכן להחזירן לירושלים ולאוכלן שם. הטעם שאדם ירצה בכך: מחוץ לירושלים היו ריחיים ותנורים זמינים יותר, והדבר היה זול יותר. זו אפוא הסיבה שהותר לעשות כן באופן זמני.
זו וזו בלבד כוונת רבן שמעון בן גמליאל באומרו "פירות נכנסין ויוצאין" - על בסיס זמני זה בלבד. אין הכוונה להשאירם מחוץ לירושלים בקביעות: לאוכלם שם בוודאי אי אפשר, ואף לפדותם שם אי אפשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה שבין מעות מעשר שני, הנכנסות לירושלים ויוצאות ממנה בלא חשש, לבין פירות מעשר שני, שמחיצות ירושלים קולטות אותם ואינם יוצאים. לדעת רבן שמעון בן גמליאל אף הפירות נכנסין ויוצאין, ולפי ביאור הירושלמי אין זה אלא יציאה זמנית לצורך טחינה ואפייה בחוץ וחזרה לאכילה בירושלים, אך לא לאכילה או לפדייה מחוץ לירושלים.