מעשר שני, פרק ג', משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו כי אדם המחזיק בירושלים מעות מעשר שני ונזקק להן לצרכי חולין, רשאי להעביר את קדושתן על פירותיו של חברו: הפירות מקבלים מעמד של מעשר שני, וחברו אוכלם בטהרה, ואילו המעות משמשות לכל צורך שיידרש.
משנתנו מוסיפה שני מצבים שבהם המעות והפירות אינם מצויים באותו מקום:
"פירות בירושלים ומעות במדינה" - הפירות של חברו, שעליהם מבקש להעביר את קדושת מעשר שני, נמצאים בירושלים, ואילו מעות מעשר שני שברצונו להשתמש בהן לצרכים שאינם של מעשר שני נמצאות במדינה, מחוץ לירושלים. אף בכגון זה הדבר אפשרי, ולשון החילול: "הרי המעות ההם מחוללות על פירות אלו" - על הפירות המצויים כאן, בירושלים.
"מעות בירושלים ופירות במדינה" - המצב ההפוך: מעות מעשר שני מצויות בירושלים, והפירות מצויים מחוץ לירושלים. אף כאן ניתן לומר כלשון הזו: "הרי המעות האלו מחוללות על פירות ההם" - מעות מעשר שני שבירושלים נפדות על אותם פירות חולין שמחוץ לירושלים.
"ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלים":
היתר זה ניתן בתנאי אחד: הפירות שעליהם חוללו המעות עתידים לעלות לירושלים עצמה ולהיאכל בה. אין הבעלים רשאי לפדות שוב את אותם פירות על כסף ולהעלות את הכסף לירושלים. משעה שהוא נוטל מעות של מעשר שני ומחזיר את קדושתן על פירות, שמהם באה הקדושה במקורה, מוטל עליו להעלות את הפירות עצמם לירושלים, ושוב אין הם עומדים לפדיון.
לסיכום: במשנה זו למדנו שחילול מעות מעשר שני על פירות אפשרי אף כאשר המעות והפירות אינם באותו מקום - בין שהפירות בירושלים והמעות במדינה, ובין שהמעות בירושלים והפירות במדינה - ובלבד שהפירות יעלו לירושלים וייאכלו בה, שכן אין הם נפדים עוד.