TheWholeTorah.aiBeta

Maaser Sheini פרק ג' משנה ג': מעשר שני ג׳:ג׳ - פדיית כסף מעשר שני על פירות של חבר

לימוד בחברותא

מעשר שני, פרק ג', משנה ג'. משנה זו עוסקת באדם שיש לו בירושלים מעות של מעשר שני, והוא נזקק לכסף לצרכים אחרים: כיצד יוכל להעביר את קדושת המעשר אל פירותיו של חברו, ולהשתמש במעות לצרכיו.

לשון המשנה וביאורה:

  • "מי שהיה לו מעות בירושלים והוא צריך להם" - אדם שבידו מעות של מעשר שני בירושלים, והוא נזקק להן לצרכים שאינם אכילה. שהרי לאכילה ניתן להשתמש בכסף מעשר שני בכל עת, וכאן הוא זקוק למעות לרכישת רהיטים או לצרכים אחרים שאין לעשותם בכסף מעשר שני.

  • "ולחברו פירות" - ולחברו יש פירות של חולין, אף הם בירושלים.

  • "אומר לחברו: הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך" - הוא פודה את מעות המעשר שבידו על פירות חברו, ובכך מקבלים הפירות קדושת מעשר שני.

  • "ונמצא זה אוכל פירותיו בטהרה" - חברו, המסכים לכך, יידרש לאכול את פירותיו בטהרה, משום שקיבלו מעמד של מעשר שני, ומעשר שני חייבים לאכול במצב של טהרה.

  • "והלה עושה צרכו במעותיו" - ובעל המעות רשאי לעשות בהן את צרכיו, כגון לקנות רהיטים, שהרי שוב אין הן מעות של מעשר שני.

ההגבלה - "ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי":

אם החבר שבידו הפירות הוא עם הארץ, אין לעשות תהליך זה אלא אם כן המעות שבידו הן מעות מעשר שני של דמאי - כלומר מעשר שני שהופרש מפירות שנקנו מעם הארץ, שאין ודאות אם הפריש מהם מעשרות, ולפיכך יש להפריש מהם מעשר שני שוב. פירות אלו, כשמחללים אותם על מעות, מקבלות המעות מעמד של 'מעות מעשר שני של דמאי'. רק בהן ניתן לעשות את העסקה עם עם הארץ בשעה שהוא זקוק למעותיו.

וטעם הדבר: כיוון שאין ודאות שעם הארץ יאכל את הפירות בטהרה, חוששים שמא לא יאכלם כך, ואם ניתן לו כסף של מעשר שני ודאי - הרי זו בעיה. אך במעשר שני של דמאי, שאינו מעשר שני ודאי, יש מקום להקל.

מדוע הקילו בדמאי?

  1. רוב עמי הארץ מעשרין: כלל הוא בידינו שרוב עמי הארץ אכן מפרישים מעשרות. לפיכך ניתן להניח שלא היה צורך בהפרשה זו כלל, ומעות מעשר שני של דמאי אינן מעות מעשר שני מעיקרן - ואין בהן קדושה מלכתחילה.

  2. ספק ספיקא: ויש המסבירים שההיתר מבוסס על ספק כפול. ספק אחד: שמא עם הארץ שממנו נקנו הפירות אכן הפריש מעשרות, ולא היה צורך להפריש מעשר שני מלכתחילה, ואין לפירות מעמד של מעשר שני. וספק שני: שמא עם הארץ עצמו יאכלם בטהרה, ואף אם מעשר שני ודאי הוא. מחמת ספק ספיקא זה, מותר להקל במעות של מעשר שני של דמאי.

לסיכום: במשנה זו למדנו כי מי שיש לו מעות מעשר שני בירושלים והוא זקוק להן לצרכיו, יכול לחלל את קדושתן על פירות חולין של חברו: הפירות מקבלים קדושת מעשר שני ונאכלים בטהרה, והמעות חוזרות להיות חולין. עם זאת, אין לעשות כן עם עם הארץ אלא במעות של מעשר שני של דמאי, מחמת החשש שלא יאכל את הפירות בטהרה - ובדמאי הקילו, בין מפני שרוב עמי הארץ מעשרין ואין כאן קדושה מעיקרא, ובין מחמת ספק ספיקא.