מעשר שני, פרק ג', משנה ב'. המשנה פותחת בקביעה: "אין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני".
טעם האיסור:
אף שכספי מעשר שני נועדו לקניית מאכלים בירושלים, אין לקנות בהם אוכל של תרומה, "מפני שהוא ממעט באכילתו" - הקנייה מצמצמת את היכולת לאכול את המעשר השני. בדרך כלל מעשר שני נאכל בידי כל אדם מישראל, ואינו מיוחד לכהן דווקא, ואילו תרומה אינה נאכלת אלא לכהן. הקונה תרומה בכסף מעשר שני מגביל אפוא את אכילתו, ואין רצוננו בכך.
יש המוסיפים כי המיעוט קיים אף בתרומה עצמה, שכן שני היתרים שהיו בה מתבטלים:
מקום האכילה: התרומה נאכלת בכל מקום, ואילו מעשר שני אינו נאכל אלא בירושלים.
אכילת אונן: תרומה נאכלת אף לאונן - מי שאיבד את קרובו - ואילו מעשר שני אסור באכילה לאונן.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון מתיר לקנות תרומה בכסף מעשר שני ולאכלה, ויסוד שיטתו בכלל שבידו: מביאין קדשים לבית הפסול - אף דברים מקודשים ניתן להביא לידי מצב שבו ייפסלו. וכאן אין הפסול אלא בחלק מן ההיתר, ואף על פי כן מתיר רבי שמעון לצמצם את היכולת לאכלו, ואין בכך בעיה.
וכך טוען רבי שמעון: "אמר להם רבי שמעון: מה אם היקל בזבחי שלמים שהם מביאין לידי פיגול ונותר וטמא, לא נקל בתרומה?"
אם הקלנו לקנות בכסף מעשר שני זבחי שלמים, הרי שם קיימת אפשרות שבשר השלמים ייפסל בשלושה אופנים:
פיגול - אם חשב הכהן מחשבות פסולות.
נותר - אם ייותר הבשר, ויהיה טעון שריפה.
טמא - שאם נטמא, אין הוא נאכל כלל.
ואם בכל זאת אנו מתירים לקנותם בכסף מעשר שני, קל וחומר שיש להקל בתרומה: אמנם אכילתה מוגבלת לכהן, אך סוף סוף היא נאכלת, ואין בה כל הפסולים הללו - יש בה חשש טומאה, אך אין בה פיגול ואין בה נותר.
תשובת חכמים:
"אמרו לו: מה אם היקל בזבחי שלמים שהן מותרין לזרים, נקל בתרומה שאסורה לזרים?"
ההיתר בזבחי שלמים נאמר דווקא משום שהם מותרים באכילה אף לזרים, לשאינם כהנים, ומשום כך אין ללמוד ממנו להקל בתרומה האסורה לזרים. ועוד חילוק יסודי: בקניית תרומה המיעוט ודאי - שוב לא תיאכל בידי מי שאינו כהן; ואילו בזבחי שלמים אין הפסול ודאי, ואפשר שלא יבואו כלל לידי פיגול, נותר או טומאה, ואין זו אלא אפשרות בעלמא.
לסיכום: המשנה אסרה לקנות תרומה בכסף מעשר שני מפני שהיא ממעטת באכילה - הן במעשר השני, שנעשה מיוחד לכהנים בלבד, הן בתרומה עצמה, שנצטמצמה למקום אכילתו של מעשר שני ונאסרה לאונן. רבי שמעון התיר, מכוח הכלל שמביאין קדשים לבית הפסול ומכוח קל וחומר מזבחי שלמים העלולים לבוא לידי פיגול, נותר וטמא. וחכמים דחו את דבריו: ההיתר בשלמים נובע מהיותם מותרים לזרים, ובהם הפסול אינו אלא אפשרות, בעוד שבתרומה האסורה לזרים המיעוט ודאי.