מעשר שני, פרק ג', משנה א'. המשנה קובעת: "לא יאמר אדם לחברו: העל את הפירות האלו לירושלים לחלק" - אין אדם רשאי לומר לחברו שיעלה עמו את פירות המעשר השני לירושלים על מנת לחלקם שם ביניהם, כך שחלק ייטול זה וחלק ייטול זה.
הטעם לאיסור:
בנוסח זה מתברר שהחלק הניתן לחברו הוא תשלום עבור טרחתו בהעלאת הפירות לירושלים, והרי זה כמי שמוכר את פירות המעשר השני או פורע בהם את חובו. ומעשר שני - אין מוכרים אותו, ואין פורעים בו חוב.
הנוסח המותר:
"אלא אומר לו: העלם שנאכלם ונשתם בירושלים" - בלשון זו רשאי הוא לפנות אל חברו. ההבדל שבין שתי הלשונות:
"לחלק": החלוקה עצמה היא העיקר - זה נוטל את חלקו וזה את חלקו, ונמצא שהפירות באים בתורת תשלום.
"שנאכלם ונשתם": אף שחברו נוטל חלק מן הפירות, אין כאן חלוקה אלא אכילה משותפת, כשניים היושבים לסעודה אחת.
"אבל נותנין זה לזה מתנת חינם":
יסוד זה כבר נאמר במשנה הראשונה של המסכת: אין מוכרים מעשר שני, אך רשאים לתת זה לזה מתנת חינם. ולא מתנה סתם - שהמתנה הרגילה דינה כמכר - אלא מתנת חינם, כגון באופן שאוכלים את הפירות יחד.
סיום זה מובא כטעם לדין שנאמר בגוף המשנה: מותר לומר לחברו "העלם שנאכלם בירושלים", משום שזו אותה מתנת חינם שנזכרה במשנה הראשונה של המסכת - אכילה משותפת שאין בה אף לא מתנה הדומה למכר, אלא מתנה גמורה ומוחלטת, ולפיכך היא מותרת.
לסיכום: אין אדם אומר לחברו להעלות עמו את פירות המעשר השני לירושלים "לחלק", שהרי החלק שנותן לו הוא שכר טרחתו, והרי זה כמכירת מעשר שני או כפרעון חוב בו. אך רשאי הוא לומר לו "העלם שנאכלם ונשתם בירושלים", ואף שחברו נוטל חלק, אין זו מכירה ואף לא מתנה הדומה למכר, אלא מתנת חינם גמורה - שהיא מותרת במעשר שני.