מעשר שני, פרק שני, משנה י. המשנה עוסקת באדם שחלק מבניו טמאים וחלקם טהורים, והוא מבקש לתת להם חבית של יין שכולם יוכלו לשתות ממנה.
הקושי שבדבר:
רצונו של האב הוא שהיין שישתו הבנים הטהורים ייקנה בכספי מעשר שני, שהרי הם נמצאים בירושלים ויכולים לאכול אותו בטהרה. אולם הבנים הטמאים אינם יכולים לאכול מעשר שני. נמצא שאם ישתו כולם מאותה חבית, חלק מן היין יצטרך להיפדות בכספי מעשר שני וחלקו לא יוכל להיפדות, שכן המשקה שישתו הבנים הטמאים אינו יכול לקבל דין של מעשר שני מחמת טומאתם.
פתרון המשנה:
מניח הוא סלע של מעשר שני ואומר: "כל מה שהטהורים עומדים לשתות - יהא הסלע הזה מחולל על אותה כמות". באופן זה שותים הבנים הטהורים מעשר שני.
ביאור הירושלמי:
הירושלמי מבהיר כי אין הדבר פשוט כל כך: כיצד ייתכן שהמעשר השני והחולין יהיו מעורבים יחד באותה חבית? על כן כוונת דבריו היא שכל מה שהטהורים שותים בפועל - באותו רגע ממש, בשעת שתייתם, תהא הסלע מחוללת ונפדית על אותו יין. אלא שהחילול צריך לחול מעכשיו, מן הרגע שבו הוא מתנה, ולמפרע לשעת השתייה. כך יוצא שהם שותים מעשר שני, אך המעשר השני שהם שותים לא היה מעורב מעולם עם החולין הראויים לאכילת טמא. נמצא שבדרך זו יכולים גם הבנים הטהורים וגם הבנים שאינם טהורים לשתות מאותה חבית.
שאלת הטומאה שבנגיעה בחבית:
עוד מציין הירושלמי כי אם הבנים נוגעים בחבית עצמה, בהכרח מדובר בבנים שהם טמאי מת, שאינם מטמאים בהיסט - כלומר אין הם מטמאים דבר על ידי הזזתו. וכן יש לומר שהחבית היא כלי חרס, שאינו נטמא מגבו, ולפיכך נגיעה בה מבחוץ אינה מטמאה אותה. אולם אילו היה מדובר בזב, המטמא בהיסט על ידי הזזת החבית, היה הדבר בעייתי.
לחלופין ניתן לבאר שמדובר במצב שבו צד שלישי מוזג להם את היין לתוך כוסותיהם.