פרק ב', משנה ח'. משנה זו עוסקת במי שנמצא מחוץ לירושלים ובידו מטבעות נחושת של מעשר שני, ומבקש להמירם למטבעות כסף - כדי להקל על משא הנשיאה ולהעלותם לירושלים. המשנה דנה כיצד בדיוק יש לעשות זאת.
המרת מטבעות הנחושת למטבע כסף:
דעה אחת: ניתן לקחת את כל מטבעות הנחושת ולהעביר את קדושתם על סלע - מטבע כסף גדול. באופן זה נפטר האדם מכל מטבעות הנחושת שבידו, ואינו נדרש להשאיר בידו מטבעות נחושת כלל בדרכו לירושלים. (אמנם ייתכן שיישאר בידו עודף מסוים, אך מבחינה תיאורטית, אם היה בידו הסכום המדויק, היה יכול להמיר את כולו.)
והחולק אומר: אין להמיר אלא מחצית - שקל כסף, שהוא בדרך כלל מחצית הסלע, ייעשה כסף ממש, והמחצית האחרת תישאר מעות, שהן בדרך כלל נחושת.
טעם הדבר: בהגיעו לירושלים יזדקק האדם באופן מיידי לפרוטות, למטבעות הנחושת, שהרי אין הן השטרות הגדולים. הדבר דומה להבדל בין שטר של מאה דולר לשטר של עשרים: לצורך קניית דברים בפועל נדרשים השטרות הקטנים - הם מטבעות הנחושת.
ואם כל העולים יפנו לפורטים כדי לפרוט את סלעי הכסף שבידם ולקבל תמורתם מטבעות נחושת, יעלה ערכן של מטבעות הנחושת: משעה שרבים חפצים בהן נוצר ביקוש גדול, וכאשר יש ביקוש גדול - הערך עולה, והאדם יימצא מפסיד. לפיכך אומר החולק שיש להביא עמו מקצת מטבעות נחושת, וזה טעם החלוקה למחצה.
חילול כסף ופירות על כסף:
במשנה הקודמת הזכרנו שאין פודים כסף על כסף אחר: אין זו דרך הפדיון הרגילה, שהיא בין סוגים שונים - נחושת על כסף או כסף על נחושת, אך לא מכסף לכסף.
השאלה שמעלה משנתנו: מה הדין כאשר מצטרפים יחד מעט כסף ומעט פירות, ובכוונתו להעלות את שניהם יחד על מטבע כסף גדול יותר? למשל, בידו חצי דינר כסף של מעשר שני וחצי דינר פירות של מעשר שני, והוא מבקש לפדות את שניהם על מטבע כסף של דינר שלם. האם רשאי הוא לעשות כן?
רבי מאיר אומר: "אין מחללין כסף ופירות על כסף" - מי שבידו חצי דינר כסף של מעשר שני וחצי דינר שווי פירות של מעשר שני, ומבקש לחלל את שניהם יחד על דינר שווי כסף חולין, דהיינו להעביר את הקדושה שבשני החצאים אל אותו מטבע שלם - אינו רשאי. הדבר נחשב חילול כסף על כסף, אף שהכסף משותף כאן עם הפירות.
וחכמים מתירין - משום שיש כאן צורך: הפירות שוות חצי דינר בלבד, והוא מבקש שיהיה בידו דינר שלם של כסף. לפיכך מותר לו לצרף אליהן מטבע כסף של חצי דינר ולחלל את שניהם יחד, כך שיהיה בידו דינר שלם של כסף.
אולם אף חכמים מודים שאם בידו פירות בשווי דינר שלם, אינו רשאי לצרף אליהן דינר שלם של כסף ולהעלות את שניהם על שקל (ששני דינרים שווים שקל). הטעם: כבר יש בידו שווי מטבע שלם של פירות, ובידו לפדות את הפירות שבשווי דינר על דינר של כסף, ואין הוא חייב לעלות עד שקל. אין בכך, אם כן, הצדקה לפדות דינר של כסף על שקל של כסף.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים: המרת מטבעות הנחושת של מעשר שני לכסף לצורך העלייה לירושלים - האם כל הסלע ייעשה כסף, או מחצה כסף ומחצה מעות, מפני הצורך המיידי במטבעות הקטנים בירושלים והחשש להתייקרותם; ודין חילול כסף ופירות יחד על כסף - שרבי מאיר אוסר, וחכמים מתירים במקום צורך, כל עוד אין בפירות עצמן שווי של מטבע שלם.