מעשר שני, פרק ב', משנה ז':
"בית שמאי אומרים: לא יעשה אדם את כספו דינרי זהב" - לדעת בית שמאי אין אדם רשאי לקחת את מטבעות הכסף שברשותו ולהחזיקן עד שיצטבר בידו סכום המספיק להמרתן במטבעות זהב. מספר לא קטן של מטבעות כסף נדרש כדי להשתוות לדינר זהב אחד, ובית שמאי לא רצו שאדם ינהג כך.
החשש שביסוד שיטת בית שמאי:
אם תינתן לאדם האפשרות להמיר את כספו בזהב, עלול הוא לדחות את עלייתו לירושלים עד שיצטרפו בידו מטבעות כסף כשיעור דינר זהב, ומתוך כך יחמיץ את חובת העלייה לרגל בפסח, בשבועות ובסוכות. משום כך קבעו שלא תהיה בידו אפשרות זו כלל, שמא יאמר: "אמתין עד שיהיה בידי כשיעור דינר זהב".
ראוי לציין כי החזקת מטבעות זהב מעטות נוחה לנשיאה יותר מצרור של מטבעות כסף.
שיטת בית הלל:
בית הלל מתירים להמיר את מטבעות הכסף בדינרי זהב. אף שהצטברות הסכום עשויה להימשך זמן, אין חוששים שהאדם יחמיץ בשל כך את העלייה לרגל.
עדותו של רבי עקיבא:
"אמר רבי עקיבא: אני עשיתי לרבן גמליאל ולרבי יהושע את כספן דינרי זהב" - רבי עקיבא מעיד למעשה כשיטת בית הלל: הוא עצמו לקח את מטבעות הכסף של רבן גמליאל ורבי יהושע וצירפן יחד עד שהשתוו למספר קטן יותר של דינרי זהב, ולא היה אצלם חשש שידחו מחמת כן את העלייה לרגל. עדות זו באה לתמוך בהלכה כבית הלל.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל בהמרת מטבעות כסף בדינרי זהב: בית שמאי אוסרים, מחשש שהאדם ימתין להצטברות הסכום וידחה את העלייה לרגל; בית הלל מתירים ואינם חוששים לכך. רבי עקיבא מעיד ממעשה שעשה לרבן גמליאל ולרבי יהושע, ובכך מתחזקת ההלכה כבית הלל.