מעשר שני, פרק שני, משנה ו. משנה זו מציגה בפנינו עיקרון: מי שיש בידו מטבעות כסף של מעשר שני, אינו רשאי לפדותם על מטבעות אחרים. פדיון מטבעות של מעשר שני נעשה על אוכל, ולא על מטבעות. אמנם יש מקרים, וכמקרה שלפנינו, שבהם נדרש לפדות מטבע על מטבע, ואז יש לעשות זאת באופן של שינוי המתכת מסוג אחד לסוג אחר: מטבעות כסף מתחללים על מטבעות נחושת ולהפך, שכן זו נחשבת דרך חילול.
וטעם הדבר: החלפת פריט בפריט שהוא באותה רמה אינה אלא מהלך צדדי, ואין בה דרך פדיון; רק שינוי מסוג אחד לסוג אחר נחשב דרך של חילול, וזו דרך הפדיון.
המקרה שבמשנה:
"סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו" - סלע הוא מטבע כסף. אם התערבו סלע של מעשר שני וסלע של חולין, ואין יודעים איזה מהם זה, לא ננקוט בדרך הפשוטה ונאמר: אבחר אחד מן השניים ואומר שאם הוא מעשר שני - מה טוב, ואם אינו מעשר שני - יתחלל עליו זה שהוא מעשר שני. אלא "מביא בסלע מעות" - מביא מטבעות נחושת בשווי סלע. מאחר שהנחושת פחותה בערכה, נדרשות מטבעות רבות כדי להשוות את ערכן לסלע הכסף של מעשר שני.
שלבי הפדיון:
"ואומר: סלע של מעשר שני בכל מקום שהיא מחוללת היא על המעות האלו" - קדושת המעשר עוברת מן הסלע, איזה משני המטבעות שיהיה, אל מטבעות הנחושת. כעת שני מטבעות הכסף חולין הם, ואין אחד מהם מעשר שני.
"ובורר את היפה שבהן" - בורר את היפה מבין שני מטבעות הכסף, שכן רצוננו שהמעשר שני יהיה דווקא על המטבע היפה שבהן.
"ומחלל עליה" - מחלל בחזרה את מטבעות הנחושת שקדושת מעשר שני עליהן על אותה מטבע כסף יפה, והיא מטבע המעשר שני הרשמית.
"מחלל כסף על נחושת מדוחקו":
"מפני שאמרו" - טעם ההנהגה הזו: "מחלל כסף על נחושת מדוחקו". במצב דחוק כזה, שאין בידו ברירה אחרת, רשאי לחלל כסף על נחושת ולפדות את הכסף על הנחושת. ואף זאת לא על מנת שיישאר כך, אלא משום שעתיד הוא לחזור ולחלל, לפדות את הקדושה בחזרה על הכסף. אמצעי זמני הוא: מחייבים אותו בפדיון על הנחושת, אך אין הפדיון נשאר כך בקבע, ורצוננו שתחזור הקדושה אל הכסף.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין פודים מטבעות של מעשר שני על מטבעות אחרים אלא בדרך של שינוי מתכת. בסלע של מעשר שני שהתערב בסלע של חולין: מחלל את הקדושה על מעות נחושת בשווי סלע, בורר את היפה שבשני מטבעות הכסף ומחלל עליה בחזרה - שכן חילול כסף על נחושת נעשה מדוחק בלבד, וכשלב ביניים שסופו חזרה אל הכסף.