מעשר שני, פרק ב', משנה ה'. משנה זו עוסקת בתערובת של מעות חולין ומעות מעשר שני, ובשאלה כיצד מחלקים ביניהן כאשר אין בידינו לזהות אלו מטבעות קדושים ואלו מטבעות חולין.
מעות שנתפזרו ונאספו אחת אחת:
אדם שהיו לו מעות חולין שאינן קדושות כלל ומעות של מעשר שני, ונשפכו ונתפזרו לכל עבר - כאשר הוא מלקט אותן אחת אחת, כל מה שהוא מלקט תחילה נחשב למעשר שני, עד שישלים את אותו סכום שהיה לו בקדושת מעשר שני. וכל השאר חולין. נמצא שאם נגרם הפסד, ההפסד נופל על החולין.
מעות שנתערבו יחד:
אך מה הדין כאשר לא ליקט את המעות אחת אחת, אלא טאטא את כולן יחד לערימה אחת והכניסן לכלי? כאן לפנינו תערובת של מעות מעשר שני ומעות חולין, והחלוקה נעשית לפי חשבון, על פי היחס שביניהן: אם ידוע שששים אחוז מכלל המעות היו מעשר שני, הרי ששים אחוז מן התערובת דינם מעשר שני.
הכלל העולה:
"מלקטין אותם אחד אחד" - מעשר שני זוכה ראשון.
מעות מעורבות יחד - החלוקה נעשית לפי החשבון והיחס, ואין למעשר שני יד על העליונה יותר מן החולין.
התנאי שיש להתנות - כביאור הראשונים:
הראשונים מבארים כי בשני המקרים הללו נדרש האדם להתנות תנאי ולומר: בכל מקום שאותן מעות שאני נוטל בתורת מעשר שני אינן מעשר שני באמת, רצוני שמעות המעשר שני שלא נטלתי - אותן שאני מניח שהן חולין - ייפדו על המעות שזיהיתי כמעשר שני.
בדרך זו, אף אם למעשה לא נטל את מעות המעשר שני אלא את מעות החולין - וזו אפשרות סבירה מאוד - נעשה פדיון של מעות המעשר שני האמיתיות, שאין בידו לזהותן, על אותן מעות חולין שנטל בתורת מעשר שני.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים בתערובת מעות חולין ומעות מעשר שני: המלקט אחת אחת - מה שליקט תחילה נחשב מעשר שני עד השלמת הסכום, והשאר חולין; ואילו מעות שנתערבו יחד - חולקים אותן לפי חשבון היחס שביניהן, ואין למעשר שני עדיפות על החולין. וכן למדנו את התנאי שהורו הראשונים להתנות, שבאמצעותו נעשה פדיון של מעות המעשר שני שאין בידו לזהותן.