מעשר שני, פרק ב', משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו שמעשר שני חמור מן התרומה בעניין התלתן (פני יווני). במשנתנו מובאת דוגמה נוספת לחומרה זו - הכרשינים, מין קטנית המשמש בדרך כלל למאכל בהמה.
כרשיני מעשר שני - אימתי הם נאכלים:
המשנה קובעת כי כרשינים של מעשר שני "יאכלו צמחונים" - אין אוכלים אותם אלא בעודם טריים, צעירים ורכים, שאז הם ראויים למאכל אדם, ומעשר שני צריך שיהיה ראוי לאכילת אדם. אין להניחם עד שיתקשו ויתיישנו, שכן משלב זה אינם ראויים אלא למאכל בהמה, ואסור להאכיל מעשר שני לבהמות. ואילו כרשינים של תרומה - מותר להאכילם לבהמה. נמצא אפוא שכרשיני מעשר שני חמורים מכרשיני תרומה.
קולא בכרשיני מעשר שני - יציאה מירושלים:
לעומת החומרה האמורה, יש בכרשינים גם קולא - לא ביחס לתרומה, אלא בגוף דיני מעשר שני: "ונכנסין לירושלים ויוצאין". אף שככלל מעשר שני שנכנס לירושלים אין מוציאין אותו משם, וחובה לאכלו בתוכה, בכרשינים הותרה ההוצאה אף לאחר שנכנסו.
אמנם המפרשים מבארים שההיתר הוא להוצאה ארעית בלבד: כגון שנדרשים בהם שלבי הכנה כדי להכשירם למאכל - לטחנם או לאפותם באופן כלשהו - ואחר כך להחזירם לירושלים. אך לאכלם מחוץ לירושלים אסור אף בכרשינים.
כרשיני מעשר שני שנטמאו:
מה דינם של כרשיני מעשר שני שנטמאו? ככלל, מעשר שני שנטמא ניתן לפדותו אף בירושלים, שלא כמעשר שני טהור שאין פודין אותו שם. בכרשינים נחלקו בכך התנאים:
רבי טרפון אומר: "יתחלקו לעיסות" - יש לקחת מכל אחד מהם פחות מכביצה ולתתו בתוך עיסה. רבי טרפון סובר שאין פודין דבר שיש בו קדושה, כמעשר שני, כדי להאכילו לכלב או לבהמה אחרת; ומאחר שכרשיני מעשר שני, משהתקשו, אינם ראויים אלא למאכל בהמה, אין פודין אותם לצורך זה. לפיכך מחלקם לעיסות, ובשיעור פחות מכביצה בכל עיסה, כדי שלא יטמאו את העיסה שנתנו לתוכה, ותוכל להיאכל בטהרה.
וחכמים אומרים: "יפדו" - אף שאין הם ראויים אלא למאכל בהמה, מותר לפדותם ואחר כך להאכילם לבהמות.
כרשיני תרומה:
בכרשינים של תרומה נחלקו הדעות באיזה שלב מן השלבים נדרשת טהרה:
לדעה הראשונה: מותר לשרותם במים ואף לשוף אותם על העור, שכך היו נוהגים בהם - אך רק בטהרה: יש ליטול ידיים תחילה, כדין שאר תרומה, שאם לא כן ייפסלו. ואילו ההאכלה לבהמה מותרת אף ללא נטילת ידיים, שכן משעה שהם עומדים להיאכל על ידי בהמה אין קפידא בטומאתם.
לדעה השנייה: רק השרייה טעונה טהרה - שהרי על ידי המים הם נעשים מוכשרים לקבל טומאה, ולפיכך יש ליטול ידיים תחילה כדי שהידיים לא יטמאו אותם; אך השפיפה על הגוף וההאכלה לבהמה נעשות אף בטומאה.
שמאי עצמו אומר שיש לאכלם יבשים לגמרי, ואין לשרותם במים כלל, כדי שלא ייטמאו - שלא כדעת החכמים הסוברים שמותר לשרותם, ובלבד שתיעשה נטילת ידיים קודם השרייה.
ודעה אחרונה חולקת על כל זה וסוברת: מאחר שסופם להיאכל למאכל בהמה, מותר אף לשרותם בלא נטילת ידיים, וכל מעשיהם נעשים בטומאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כרשיני מעשר שני נאכלים רק בעודם רכים וראויים למאכל אדם, ומכאן חומרתם על כרשיני תרומה שמותר להאכילם לבהמה; מנגד יש בהם קולא - נכנסים לירושלים ויוצאים ממנה, ובלבד שההוצאה ארעית לצורך הכשרתם. בנטמאו נחלקו רבי טרפון, המחלקם לעיסות בפחות מכביצה, וחכמים המתירים לפדותם ולהאכילם לבהמה. ובכרשיני תרומה נחלקו הדעות אם הטהרה נדרשת בשרייה ובשפיפה או בשרייה לבד, כשלדעת שמאי יאכלו יבשים בלא שרייה כלל, ולדעה האחרונה כל מעשיהם בטומאה.