לאחר שבמשנה הקודמת למדנו כי מותר לסוך את הגוף בשמן של מעשר שני בירושלים, נפנה עתה למשנה ב' בפרק שני של מסכת מעשר שני, שבה חולק רבי שמעון על הלכה זו ונחלקים עליו חכמים.
דברי רבי שמעון:
"אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים" - לדעת רבי שמעון אין אדם רשאי לסוך את עצמו בשמן של מעשר שני, אף בירושלים; השמן מיועד לצורכי אכילה בלבד, ואין להשתמש בו לסיכה. "וחכמים מתירין" - חכמים מתירים את הסיכה, כפי שראינו במשנה הקודמת.
קושיית חכמים - קל וחומר מתרומה:
"אמרו לו: אם היקל בתרומה החמורה, לא נקל במעשר שני הקל?" - חכמים הקשו על רבי שמעון מדין תרומה. הכול מודים כי בשמן של תרומה מותר לסוך את הגוף, ותרומה חמורה בהלכה יותר ממעשר שני:
התרומה טעונה אכילה בטהרה - בדומה למעשר שני.
ואף על כך נוסף: התרומה נאכלת לכהנים בלבד, ובזה חומרתה עליו.
אם כן, טענו חכמים, אם הקלו בסיכה דווקא בתרומה החמורה, קל וחומר שיש להקל ולהתיר סיכה במעשר שני הקל ממנה.
תשובת רבי שמעון:
"אמר להם: מה לא, אם הקל בתרומה החמורה מקום שהקל בכרשינים ובתלתן, נקל במעשר שני הקל מקום שלא הקל בכרשינים ובתלתן?" - רבי שמעון דוחה את הקל וחומר. אמת שהתרומה חמורה בכך שנאכלת לכהנים בלבד, אך אין החומרה בתרומה מוחלטת לכל הצדדים: בדין הכרשינים והתלתן - סוגי הצמחים שיידונו במשניות הבאות - מצינו שהקלו דווקא בתרומה, ואילו במעשר שני לא הקלו.
נמצא שיש הלכות שבהן מחמירים במעשר שני יותר מבתרומה. משום כך אין ללמוד גזירה שווה מסיכה בתרומה לסיכה במעשר שני: כשם שבדין כרשינים ותלתן החמירו במעשר שני יותר מבתרומה, כך ייתכן שגם בדין הסיכה בשמן יש להחמיר במעשר שני ולאסור.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי שמעון וחכמים בדין סיכה בשמן של מעשר שני בירושלים: רבי שמעון אוסר, וחכמים מתירים. חכמים ביססו את היתרם על קל וחומר מן התרומה - שהיא חמורה בהיותה נאכלת לכהנים בלבד, ובה הותרה הסיכה. רבי שמעון פרך את הקל וחומר מדין הכרשינים והתלתן, שבו הקלו בתרומה ולא הקלו במעשר שני, ומכאן שאין חומרת התרומה כללית, ואפשר שבמעשר שני יש להחמיר.
במשנה הבאה נעסוק בדין הכרשינים והתלתן, שהוזכר כאן כיסוד לדחיית הקל וחומר.