אנו פותחים בפרק ב' של מסכת מעשר שני, משנה א'. המשנה עוסקת בשימושים המותרים בפירות מעשר שני ובכסף שנפדה עליו, ובאופן החישוב כאשר מעשר שני מתערב בחולין ומשתבח על ידיו.
"מעשר שני ניתן לאכילה, לשתייה ולסיכה":
רוב המעשר השני ניתן לנו לשימוש באחד משלושת האופנים הללו: אכילה, שתייה או סיכה. שלושת הדברים האלה הם גם הדברים שניתן להשתמש בכסף של מעשר שני עבורם, שהרי נאמר בפסוק שניתן להשתמש בכסף לכל דבר שאדם חפץ בו. ומניין למדנו את שלושת האופנים?
אכילה - מן הפסוק "ואכלת שם" - האכילה צריכה להיות שם, "לפני ה' אלוקיך", כלומר בירושלים.
שתייה - שתייה נחשבת כחלק מן האכילה, ולפיכך היא נכללת באותו פסוק.
סיכה - ולא זו בלבד, אלא שסיכה היא כמו שתייה, וזאת אנו לומדים מפסוק בתהילים.
"לכל דבר שדרכו לכל":
כל הדברים האלה אמורים כאשר השימוש נעשה בדרך שרגילים בה, כלשון המשנה: "לכל דבר שדרכו לכל". כלומר, אוכלים דבר שדרכו להיאכל; אך אם התקלקל, אין חובה לאכלו, אף על פי שאפשר שנקנה בכסף מעשר שני. וכן דבר שדרכו להיאכל מבושל בלבד, אין ראוי לאכלו חי.
"ולסוך דבר שדרכו לסוך":
כשם שאין סכים אלא בדבר שדרכו לסיכה, ממשיכה המשנה וקובעת: "לא יסוך יין וחומץ" - אין לסוך ביין או בחומץ, מפני שאלו משמשים לאכילה ולשתייה ולא למטרות סיכה. אך "סך את השמן" - מותר לסוך בשמן, ואף על פי שהשמן משמש לעיתים לאכילה, מאחר שאף הסיכה היא שימוש עיקרי שלו, מותר למרוח אותו על העור.
פיטום השמן והיין:
"אין מפטמין שמן של מעשר שני" - אין לעשות פעולת פיטום בשמן של מעשר שני. פיטום פירושו לקיחת סוגים מסוימים של בשמים ריחניים והשריָתם בשמן; לאחר מכן מסירים את הבשמים ומוציאים אותם מן השמן, והשמן נשאר ריחני ומריח נעים מחמת הבשמים. מאחר שהשמן הנספג בבשמים הולך לאיבוד, אין לעשות כן.
"אין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם" - אף אין לקנות בכספי מעשר שני שמן שכבר פוטם והושרו בו הבשמים. הטעם לכך הוא שאין זה דבר של שימוש נפוץ, והוא משמש רק לאנשים מדקדקים, מפונקים ומעונגים.
"אבל מפטם הוא את היין" - מותר להוסיף בשמים ליין, שכן יין מפוטם היה נפוץ בשתייה, וגם הבשמים אינם הולכים בו לאיבוד.
"נפל לתוכו דבש ותבלין והשביחו":
מה דינו של יין של מעשר שני הנמצא מחוץ לירושלים, שנפלו לתוכו דבש או תבלין של חולין והשביחו אותו - שיפרו את טעמו והעלו את ערכו הכספי? בשעה שבאים לפדות את המעשר השני על כסף, ערכו גבוה יותר. לפיכך מחשבים את ההשבחה על פי היחס שבין מה שהיה מעשר שני לבין מה שהיה חולין: היין בא ממעשר שני, והתבלין והדבש שהשביחו אותו באו מן החולין.
יין בשווי שני דינרים, ותבלין ודבש בשווי דינר אחד.
כל התערובת יחד שווה כעת ארבעה דינרים - כלומר נוסף דינר אחד של שבח.
שני שלישים מן השבח באים מן היין שהוא מעשר שני, ושליש אחד בא ממה שאינו מעשר שני.
נמצא שיש לפדות שני דינרים ושני שלישי דינר: השניים של היין, ועוד שני שלישים מן הדינר שנוסף. השאר נחשב חולין.
מקרים נוספים באותו כלל:
דגים שנתבשלו בכפלוטות: כפלוטות דומות לכרישה, והכרישה היא מעשר שני, בעוד הדגים אינם מעשר שני. משהשביחה הכרישה את התבשיל, יש לפדות את שווי הכרישה שבדגים, וכן לחשב את אחוז ההשבחה שבא מן הכרישה ולפדותו בכספי מעשר שני.
עיסה של מעשר שני שנאפתה: העיסה משתבחת מחמת האפייה, והעצים ששימשו לאפייה אינם מעשר שני - ובכל זאת "השבח לפי שני", כלומר כל השבח מתייחס למעשר השני, ואין מייחסים חלק ממנו לעצים. אמנם לפי חלק מן המפרשים מנכים את הערך הממשי של העצים עצמם - לא את אחוז השבח שבא מהם, אלא את העצים בלבד - אך לא הכול מסכימים לזה, ויש אומרים שאין צריך לנכות אף סכום זה.
"זה הכלל":
המשנה מסיימת בכלל המבאר מדוע אין מפחיתים את הערך או את ההשבחה שבאה מן העצים:
"כל שֶשְבחו ניכר" - כאשר ההשבחה ניכרת, שאפשר לראות בפריט או לטעום את השבח שבא מן הכרישין או מן התבלין וכדומה - "השבח לפי חשבון", ומחשבים את ערך ההשבחה לפי היחס שבין החלק שבא ממעשר שני לחלק שבא מן החולין.
"וכל שאין שבחו ניכר" - כגון ההשבחה הבאה מן העצים, שאין רואים בלחם דבר שבא מהם - "השבח לפי שני", וכל ההשבחה מחושבת על חשבון המעשר השני. וכשפודה אותו, פודהו על פי ערך ככר הלחם, בלי לחשב או להפחית ערך כלשהו בעבור העצים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מעשר שני ניתן לאכילה, לשתייה ולסיכה, ושלושתם נלמדים מן הפסוקים; כי השימוש צריך להיות "לכל דבר שדרכו לכל" - ומכאן שאין סכים ביין ובחומץ אלא בשמן; כי אין מפטמין שמן של מעשר שני ואין לוקחין שמן מפוטם בדמיו, אבל מפטם הוא את היין. כמו כן עמדנו על דרך חישוב השבח כשנתערבו חולין במעשר שני - ביין שנפלו לתוכו דבש ותבלין, בדגים שנתבשלו בכפלוטות ובעיסה שנאפתה - ועל הכלל המבחין בין שבח הניכר, המחושב "לפי חשבון", לשבח שאינו ניכר, שהוא "לפי שני".